מלא הרועים חלק ב רפח

מן הכלל דאם כן בכל מדת כלל ופרט נצטרך לפשפש אם ימצא בהם איזה דרש על ענין מחודש שאז לא נדיננו במדת כלל ופרט ובאמת אם נעיין בכל הדברים הנדרשים במדת כלל ופרט נוכל למצוא בהם איזה דרש על ענין מחודש ואעפ"כ אין נדרשי' במדת ללמד על הכלל רק במדת כו"פ וע"כ לחלק בין כו"פ המרוחק בין כו"פ המקורב ואז אין דנין במדת דשה"ב וא"כ דברי רש"י דלא נוכל לומר דביום השביעי תשבות הוא כלל דא"כ הוי כלל ופרט ואין דנין במדת דבר שס"ב רק במדת כלל ופרט וזה ברור ואפשר דבזה נחלקו רש"י ותוס' דהתוספ' ס"ל כבעל מדות אהרן דהיכא דבא ללמד ענין מחודש לא נדרשנו במדת כלל ופרט דלמה לן לומר דהפרט מוציא מן הכלל אדרבה נימא שמוסיף ורש"י ס"ל דאף בכה"ג דורשין במדת כלל ופרט היכא דמקורבין והכי מסתבר וכן מבואר הדבר בש"ס דמנחות דנ"ה ב' לא תאפה חמץ אפיה בכלל היתה ולמה יצאו ללמד מה אפייה חייבין עליו בפ"ע אף אני מביא לישה ועריכה ומקשה ואימא ל"ת כלל לא תאפה חמץ פרט ומשני דהוי כו"פ המרוחקים יעיי"ש והרי התם יש ללמד ענין מחודש חלוק לאוין על אפייה ועריכה כו' והוא דומה ממש ללא תבערו אעפ"כ מקשה דנדוננו בכו"פ וצריך לחלק כמ"ש רש"י משום דהוי כו"פ המרוחקים ועוד דהתם מבואר ענין מחודש בגופא דקרא דכתיב חלקם לח תאפה חמץ והרי מפורש בקרא ענין מחודש ואף עפ"כ הקשה בש"ס דנדוננו בכו"פ ש"מ דאין לחלק בכך ותמה אני על דברי הרב בעל מ"א איך נעלם ממנו ש"ס ערוך ובפרט שרש"י בשבועות שם מביא ראייה מהך דמנחות ומצאתי סעד לזה מדברי הגאון ר"ש מקינון בס' כריתות שלו בית ט' שכתב שם הך דבר שהוא בכלל שהוא לרבות על הכלל כגון הבערה בכלל היתה ומרבה על הכלל ואין דנין בכלל ופרט משום דמרוחקים זה מזה הרי מבואר דאף בכה"ג שבא ללמד ענין מחודש הטעם שאין דנין בכו"פ משום דמרוחק הא במקורב אף בכה"ג דנין ועי"ש עוד מה שפי' דברי רש"י בשבועות ד"ז הנ"ל ומשם תבין דדברי רש"י אמורים היכא שבא ללמד ענין מחודש דלא כדברי בעל מדות אהרן שהשיב דברי רש"י לכוונה אחרת וכ"ז נעלם מבעל מ"א והנכון כדברי הגאון הנ"ל וכמ"ש ולבד מכל זה לא הבנתי קושיית התוס' בשבת שם על רש"י דהכא ג"כ הכלל בעשה דהא אנו באי' לחייב על כל א' וא' ולומר דבא ללמד על הכלל כולו דכי היכי דע"ז חייב בפ"ע כך על כל הכלל ואיך נאמר שבא ללמד על הכלל דביום השביעי תשבות דבכלל זה אין בו איסור לאו ולא חיוב קרבן ומה בא ללמד על כלל זה אלא ע"כ דקאי על הכלל דל"ת ואנו אומרים דחרישה וקצירה היה בכלל דל"ת ויצאו בפ"ע בעשה להורות כשם דבעשה הם נחלקים כך בכלל דל"ת הם מחולקים לענין חטאות שוב מצאתי שהגאון במג"ש הרגיש בזה וכ' כמ"ש ודבריו נכונים ועיי"ש:

ח. עתה נבא אל הקושי' השני' שהקשו התוס' על רש"י דבמדת דבר שהי' בכלל אין חילוק בין אם הכלל בעשה והפרט בל"ת או להיפוך ואע"ג דל"ד פרט לכללי בדבר שהיה בכלל דיינין לה והרב בהג"ש שם יישב דעת רש"י דס"ל דדבר שהיה בכלל חד עניינא הוא עם כלל ופרט וכי היכא דבכלל ופרט בעינן דלידמי כללא לפרטא כן בדבר שהיה בכלל והביא ראיה דגם התוס' ס"ל דדבר שהיה בכלל חד עניינא עם כלל ופרט ועיי"ש דבריו ולהבין טעם התשו' מנ"ל לחלק בין כו"פ לדש"ב דלומר דמדת דש"ב נדרש אף דל"ד כללא לפרטא נראה לפרש דל"ד לכו"פ דהתם אמרינן דהפרט הוא פירושו של הכלל ולכך אין בכלל אלא מה, שבפרט אמנם כשהפרט ענין בפ"ע דל"ד לכללי אזי אמרינן דאז אין הפרט פירושו של הכלל ואינו יכול לגרע כח הכלל כיון שאין הפרט כתוב כלשון הכלל אין לנו ראייה מוכחת שנאמר שהפרט הזה לגרע ולמעט כח הכלל אתי אמנם בדש"ב ויצא מ"ה דאין הפרט בא לגרע כח הכלל אלא לחדש ולהוסיף בו ענין והוא מצד הסברא כיון שענין זה נכלל בכלל כגון חרישה וקצירה שהיה בכלל ל"ת כל מלאכה וחזינן שהפרישה התורה הפרט בפ"ע להתחייב עליו בפ"ע ה"ה בכל הפרטים הנכללים בהכלל של לא תעשה כל מלאכה חייבין עליו בפ"ע א"כ מה לנו אי לא דמי הפרט אל הכלל כיון שאין אנו דורשין לחבר הפרט אל הכלל ולומר שהוא מפרש את הכלל רק שבאמת הוא ענין בפני עצמו רק כיון דס"ס חזינן דענין זה נוהג בפרט הלזה אנו מרבים אותו אל הכלל אחר שהכלל כלל כל הפרטים כאחת מסתמא שוים הם בדיניהם נמצא דעיקר הריבוי אינו בא מן הפרט רק מן הכלל אחר שהכלל כלל כולם הוי כאילו הוקשו כולן זה לזה להיות דבר הנוהג בזה נוהג בזה וכעין היקישא דר' יהודה בשבועות אלה תעשו לד' במועדיכם הוקשו כל המועדים זל"ז והנה מלת במועדיכם הוא כלל ולא היקש אך מחמת שהתורה כלל כולן כאחת הנה בזה הוקשו זל"ז והנה זה הענין של דבר שהיה בכלל ויצא מ"ה ללמד לא ללמד על עצמו יצא ובזה תבין ההבדל אשר בין זה לכלל ופרט והוא ההבדל אשר אמרו רז"ל שכו"פ הוא היכא שהפרה הוא מקורב אל הכלל ודש"ב הוא היכא שהפרט מרוחק והנה צריך להבין טעם הדבר למה כשהוא מקורב נידוננו במדת כו"פ וכשהוא מרוחק במדת דש"ב אך עפמ"ש יתבאר לך שענין כלל ופרט הוא שהפרט הוא פירוש הכלל ולא בא ללמד ענין בפ"ע רק לפרש מה שבכלל ע"כ לא יתכן לידרש במדה זו רק כשהיא מקורב אל הכלל דאז נאמר שהוא מפרש הכלל אבל כשהוא מרוחק לא יתכן שיהיה הפירוש רחוק כ"כ מן הדבר המתפרש וע"כ נדוננו במדה אחרת והוא במדת דש"ב וימ"ה לא ללמד על עצמו יצא כו' וא"ת נהי שנדרשנו שיצא ללמד על הכלל קשה דהיה לו להיות מקורב אל הכלל כיון שהוא בא ללמד ענינים ולהורות מהות הכלל ואיכותו אך באמת עפמ"ש יתבאר דאין הדבר הלז מלמד על הכלל מצד עצמו רק מצד הכלל דבאמת דבר זה הוא ענין בפ"ע יצא ללמד כעין הך דבחריש וקציר שהוא ענין בפ"ע יצא לחלק שנתחייב עליהם ולכך הוא מרוחק מן הכלל אך המדה הזאת נדרשת מצד הכלל שכללות הכלל כל הפרטים מורה על ההיקש ושיווי אשר ביניהם וע"כ יתחייב שיהיה הדבר הזה נוהג בכולם וזה אשר דקדק התנא דש"ב וימה"ל לא ללמד ע"ע יצא אעה"כ יצא דהו"ל לקצר דש"ב וימה"ל על הכלל כולו יצא אך כיון במ"ש ללמד להבדיל בין זה לכו"פ שכו"פ יצא לפרט הכלל וזה יצא ללמד איזה ענין ולא לפרש וזה נדע מצד התרחקותו מן הכלל וזהו מהות דש"ב ואח"כ מפרש הדרש שלו שלא ללמד ע"ע יצא אעה"כ יצא וזהו לא מצד עצמו רק מצד הכלל רק שלא נטעה מדהוציאו מן הכלל ש"מ שבא להורות דדוקא בזה נוהג לימוד זה וע"כ אמר לא ללמד ע"ע יצא שאין כוונת היציאה ללמד ע"ע ולמעט השאר רק ללמד ע"ה כולו יצא כי כולן משתווין בשיווי א' בהתכללותן בכלל והנה נתבאר לך שמדת דש"ב הפרט נפרד מן הכלל ואין הפרט מפרשו רק שאנו למדין דבר זה מצד השיווי אשר בכלל ובזה מה מאוד נראה דעת התוספות נכונה דדוקא בכלל ופרט שהפרט הוא פירוש הכלל אז בעינן שיהיו דומין פרט וכלל זה כזה אבל בדש"ב שאין הפרט פירוש הכלל רק הוא ענין מתחייב בפ"ע אף אם הפרט משונה מן הכלל לא יוגרע חוקו כיון דסוף סוף נדרש דבר זה ללמד על עצמו כגון בחריש ובקציר אף שהוא בעשה כיון דסוף סוף נלמד ממנו דחרישה וקצירה חייבין עליהן בפ"ע מדהוציאן מן הכלל ואדרבא מה שהוא בשינוי מן הכלל זהו מייפה דבר הנדרש בהן שהן ענין בפ"ע ואנו נרבה דבר זה בכלל מצד השיווי אשר בכלל לא מצד הפרט הזה כלל ודו"ק אך כ"ז הוא רק על הדרש הנדרש בפן הא' במדה זו שהמדה בא להוסיף על הכלל כגון חלוק מלאכות אבל לפי הדרש הנדרש אשר בפן הב' שהמדה בא לגרע להוציא קדשי ב"ה מן הכלל הנה בזה אינו מחמת השיווי אשר בכלל רק מצד הפרטי שלא הוצרך לכתוב בעבור עצמו שכבר היה כלול בכלל ואינו משמיענו ענין חדש מה שלא ידענו מן הכלל וע"כ ללמד ע"ה יצא ודו"ק:

ט. ובהיות כן י"ל בזה דרש"י ותוספות לשיטתייהו אזלי במה דפליגי בהך מילתא דכו"פ שאין דומים שהכלל בעשה ופרט בל"ת עי' במ"ק ד' ג' ועיין בערך כלל בעשה ופרט בל"ת ותוכן הדברים דרש"י ס"ל בכו"פ וכ' שהכלל בעשה ופרט בל"ת אנו מגרעין כח הכלל דבכל דוכתא כופו"כ אתה דן כעין הפרט ומרבה מידי דדמי לפרט וכאן מגרעין כח הכלל האחרון ואומרים דהוי כלל ופרט בכלל אלא מה שבפרט ותוספות ס"ל להיפוך דהיכא דלא דמי כל לפרט אנו מגרעין כח הפרט והכלל עיקר ואנו מרבין כל דבר זה