מלא הרועים חלק ב רפז

דעת הרב דאפשר אף בשאינו מרוחק היכא שיצא מן הכלל דבר הקל שבכלל ללמד איזו חומרא אזי אין לדונו בכלל ופרט לומר האי אין מידי אחרינא לא דהשתא בקל נוהגת זו החומרא כ"ש בחמור שבכלל ובכה"ג נדוננו בדבר שיצא מן הכלל אף שהוא קרוב לכלל ובזה נראים דבריו נכוחים וסברתו נכונה ודו"ק ועיי' לקמן אות י"ב שנאריך בזה:

ד. עוד כתב שם במ"א לחלק בין מדה זו למדת כלל ופרט ואמר שמדת כלל ופרט הוא כאשר יצא מן הכלל ולא לבאר הדין כי הדין בעצמו נשאר כלול עם הכלל אלא לביאור הכלל לבד ע"ד משל מן הבהמה כלל לכל ב"ח מן הבקר פרט הנה לא ביאר שום דין בפרט וע"כ לא בא הפרט אלא לפרש הכלל ולשלול הכללות ממנו בקר אין מידי אחרינא לא אמנם כאשר הפרט יצא ללמד הדין אחר שלמדו בכלל אזי לא יצא לפרש הכלל שא"כ למה חזר ללמד אלא בודאי שיצא ללמד הדין שבכלל כמה חלקים יוכלל וז"ש כל דבר שיצא מ"ה ללמד לא ללמד כו' כיון במלת ללמד להבדיל בין מדה זו למדת כלל ופרט שלא יצא ללמד אלא לבאר הכלל עכ"ד וגם ע"ז יש לפקפק דאף אם נדוננו בדבר שהיה בכלל קשה למה הוצרך ללמד הלא הדין זה כבר נלמד מן הכלל וכמו שקשה אם נדוננו במדת כלל ופרט דלמה הוצרך לשנות הדין כן קשה אם נדוננו במדת דבר שיצא מ"ה וא"ל דבמה שחזר וכתב הדין ללא צורך אתי לאורויי שלא נדוננו במדת כלל ופרט דלכך חזר וכתב הדין להבדילו ממדת כלל ופרט דאכתי קשה מנ"ל דילמא להיפוך דהיכא שהפרט כתוב סתם בא ללמד על הכלל כעין הפרט כגון אם הפרט שלמים בא ללמד כעין שלמים קדשי מזבח והיכא שכתב הפרט וכתב הדין עמו בא לאורויי שנדוננו בכלל ופרט לומר דוקא בשלמים מידי אחרינא לא דלכך חזרו וכ' הדין לאורויי דוקא כאן נוהג הדין ולא במ"א ואין לומר דא"א לדונו בכלל ופרט דא"כ הכלל למה לי כיון שבפרט מפורש הדין כמו בכלל ואין הדבר נוהג אלא בפרט א"כ הכלל עם הדין הנאמר בו מיותר לגמרי אך ז"א דהא גם בכלל ופרט שלנו קשה כללא למה לי כגון הך דמן הבהמה כולל כל הבהמה והדר קאמר מן הבקר אין מידי אחרינא לא קשה ג"כ מן הבהמה למה לי כיון שאינו נוהג אלא בבקר וע"כ צ"ל דיש איזה טעם בכל כלל ופרט למה נשנה הכלל כמ"ש התוס' נזיר ל"ה ב' ד"ה איכא וע"ש טעם לזה וא"כ גם כשנכתב הדין עם הכלל י"ל דזהו כלל ופר תו קשה מהך דמנחות נ"ה ב' בהך דלא תאפה חמץ דדיינין ליה בדבר שהיה בכלל ומקשה אימא לא תיעשה כלל לא תאפה פרט מבואר דאף הפרט מפורש הדין דיינין ליה בכלל ופרט ועיין שם ותבין תו קשה מהך דמ"ק דף ג' דדריש התם כלל ופרט בשנה השביעית שבת שבתון יהיה לארץ כלל שדך לא תזרע פרט והרי הכא מפרש הדין בפרט ואעפ"כ ר"ל דהוי כו"פ ועיין שם בתוס':

ה. הדבר הנלמד במדת דבר שהי' בכלל עונשין עליו כך מסתבר וכן נראה מהך דסנהדרין כ"ד דגמיר ר"י דמכשפה בסקילה מההיא דאוב וידעוני בכלל כל המכשפי' היו ולמה יצאו ללמד על הכלל כולו דמכשפה בסקילה ויש לדחות דהתם כיון דכתיב העונש בגופי' דכתיב מכשפה לא תחיה רק שאין אנו יודעין כוונת המקרא באיזה מיתה נמיתנה והוי הך דבר שיצא מ"ה גילוי מילתא לאורויי דעל מיתה זו כוונה התורה במ"ש לא תחיה א"כ אין העונש מן המדה רק מן הכתוב של לא תחיה. ו. ועוד י"ל דזהו אי עונשין על דש"ב וימ"ה תלוי בזה אי אדם דן מעצמו כל הי"ג מדות חוץ מגז"ש וכבר ביארנו זה בכללו ובשיורי כנה"ג ח' או"ח בסוף הספר כ' בשם מהר"ם דיבוטין בתשובה סי' קכ"ה דעל מה מצינו עונשין לרש"י כיון דלא ניתן לדרוש מעצמו דטעם אין עונשין מ"ה דשמא יש איזה פירכא כיון שהק"ו ניתן לידרש מעצמו וא"כ במ"מ דנתקבל מסיני לא שייך זה וא"כ לפ"ז גם אי עונשין על דש"ב וימ"ה תלוי בזה אי אמרינן ניתן לדרוש מעצמו והנה אנן קי"ל דכל המדות ניתנו לדרוש מעצמן חוץ מגז"ש ולפ"ז אין עונשין על דש"ב ולפ"ז אין ראיה מהך דאוב וידעוני דסנהדרין ס"ז דעונשין סקילה למכשף מהך דאוב וידעוני דהנה מבואר ברש"י סוכה דל"א א' בהא דר' יהודה לא גמיר לולב מאתרוג דלא ניתן לידרש מעצמו כל י"ג מדות חוץ מק"ו וכבר פי' הר"ש אלגזי בספרו ד הליכות אלי דלר"י הוא דלא ניתן לידרש מעצמו זולת הק"ו ורש"י כ' כן רק אליבא דר' יהודה וא"כ ודאי ניחא בהך דאוב וידעוני דעונשין דהתם ר"י קאמר ליה ור"י לשיטתיה דס"ל כל המדות לא ניתנו לידרש מעצמן ודו"ק. ובזה יתיישב מה שהקשה רש"י בשבת ד' ע' על הא דקאמר שם ר' נתן דיש ללמוד חלוק מלאכות מבחריש וקציר תשבות ועדיין אני אומר על החרישה והקצירה חייב שנים על כולן אינו חייב אלא א' והקשה רש"י דהוי דבר שהיה בכלל וימ"ה לא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כולו יצא ולפמ"ש א"ש דבאמת הוי דבר שהיה בכלל ואעפ"כ אין עונשין ממנה משום דאין עונשין מן הדין כיון דלדידן המדות ניתנו לדרוש מעצמן אך ז"א דאם נאמר דלכך לא למד מבחריש וקציר משום דאין עונשין א"כ איך למד אח"כ מלא תבערו הבערה בכלל היתה ולמה יצאה דהוי ג"כ מדת דשה"ב והלא אין עונשין אלא ע"כ דס"ל עונשין מדשה"ב והדרא קושיות רש"י לדוכתא והנה אין להוכיח מכאן דעונשין מדשה"ב די"ל דרבי נתן כר"י ס"ל דכל המדות אין אדם דן מעצמו או די"ל דרבי נתן ס"ל ג"כ דאין עונשין מדשה"ב והא דנפקא לי' חלוק מלאכות מדשה"ב הוא להתחייב חטאת על כל א' וא' בפ"ע ולענין קרבן עונשין מה"ד כמ"ש הריטב"א ברפ"ב דמכות עיין בע' עונשין מ"ה אות י"ב ולפי מה שהארכתי לקמן אות ח' דהך מדת דש"ב עיקר הלמוד מן הכלל כיון שבכלל כלל כל הפרטי' הוקשו כל הפרטים זל"ז ודבר הנוהג בזה נוהג בזה והוי כמו היקש ובהיקשא עונשין ה"ה כאן ז. דעת רש"י דהיכא דהכלל בל"ת והפרט בעשה אין דנין אותו בדבר שהיה בכלל שיצא ללמד על הכלל והתוס' חולקים וס"ל דאף בכה"ג דנין מדה זו ומקור הדברים בשבת ד' ע' הבאתי באות הקדום דרצה למילף לחלוק מלאכות מבחריש ובקציר תשבות וקאמר ועדיין אני אומר על החרישה וקצירה שחייב שתים על שאר מלאכות אינו חייב אלא א' ופירש"י דאין זה בדבר שהיה בכלל וימ"ה ללמד על הכלל כולו יצא משום דהכלל בל"ת והפרט בעשה בחריש ובקציר תשבות והתוספות הקשו ע"ז וז"ל וקשה דכללא נמי כתיב בעשה ביום השביעי תשבות דלכך כתיב בפסוק ששת ימים תעשה מלאכה וביום הז' תשבות בחריש ובקציר תשבות א"כ הכלל והפרט בעשה ועוד דדוקא בכלל ופרט דוקא הוא דאמרינן דלא דיינינן כשאין הכלל בלשון הפרט אבל לגבי דבר שיצא מן הכלל לא אשכחן בשום מקום עכ"ד והנה במה שמקשין על רש"י דכללא נמי בעשה נראה דרש"י בזה אזיל לשיטתי' דהנה רש"י לשיטתי' דס"ל דדוקא בכלל ופרט המרוחקין הוא דדיינינן הך מדה ללמוד על הכלל כולו אבל היכא דמקורבין דנין בכלל ופרט אין בכלל אלא מה שבפרט כמש"ל אות ב' ואם נאמר דהכלל הוא ביום השביעי תשבות הרי הוא סמוך לבחריש ובקציר תשבות וי"ל חרישה וקצירה אין מידי אחרינא לא וא"כ שפיר כ' רש"י בממ"נ דאם תתפוס הכלל הך דלא תעשה כל מלאכה א"כ הוי הכלל בעשה ופרט בל"ת ואין דנין וא"כ שפיר י"ל על חרישה וקצירה חייב שתים על שאר מלאכות כו' ואם תאמר הכלל ביום השביעי תשבות הוי כלל ופרט המקורבין ואין בכלל אלא מה שבפרט ושפיר י"ל על חרישה וקצירה חייב ב' על שאר מלאכות כו' ודברי רש"י נכונים והנה הרב במדות אהרן פרק י' כ' דרש"י לא כ"כ לחלק בין כו"פ המרוחקין אלא על פן הב' שכתבתי באות א' ונראה מדבריו דלפי הדרש של פן הא' דיצא ללמוד ענין מחודש אף היכא שהפרט מקורב אל הכלל אמרינן דלא ללמד על עצמו יצא דאין לדורשו בכלל ופרט אין בכלל אלא מה שבפרט שאין פרט זה בא ללמד מה שבכלל אלא ללמד דבר אחר שנלמדהו לכל הכלל ואין דמיון לזה עם כלל ופרט עכ"ד והנה לפי דבריו קושיית התוס' נכונה די"ל דהכלל הוא ביום השביעי תשבות וא"ל דהוי כלל ופרט מקורב דכיון דבא ללמד ענין מחודש אף בכה"ג נדרש בדבר שהיה בכלל ולדעתי אף בכה"ג אין דנין במקורב מדת דבר שהיה בכלל דאף שיצא ללמד ענין מחודש מ"מ אכתי ק' הוא גופא מנ"ל דיצא ללמד ענין מחודש דלמא לפרט הכלל בא כגון בהך דבחריש ובקציר תשבות דלמ' לפרט בא דבחרישה ובקצירה אין מידי, אחרינא לא ומנ"ל דבא לחדש חלוק מלאכות ודוחק לומר דכל היכא דאנו יכולין למצוא בפרט איזה ענין מחודש לא מוקמי' לי' במדת כלל ופרט רק במדת דבר שיצא