מלא הרועים חלק ב רפו

אין לו אתרוג לא יביא פריש ולא רמון אף דא"א אין מתירין אותו דבר דלאו מצוותו ה"נ עץ לאו מצוותו ובזה ניחא בע"ז מ"ג ובר"ה כ"ה דאמר ריב"י אף של עץ לא יעשו כדרך שעשו בית חשמונאי א"ל משם ראיה שפודין של ברזל היו ואמאי ולהדא ליה אין דנין אפשר משא"א אלא ש"מ דזהו ל"ח א"א כיון דמתחילה היה אפשר אך ז"א ראיה דבאמת השיבו לו דברזל היה ואין להקשות לריב"י דס"ל דשל עץ עשו בית חשמונאי מה הוצרך לומר בסוכה דף נ' ע"ב דריב"י יליף מאבובא דמשה וצ"ל דדן אפשר משא"א נימא דיליף מבית חשמונאי ואז לא נצריך לומר דדן אפשר משא"א דכבר כתבנו דהך דבית חשמונאי אפשר חשוב ליה כיון שהיה אפשר מתחלתו אלא תרצה להוכיח מזה דגם זה א"א חשוב לכך עדיפא למילף מאבובא דמשה אך הא בורכא דהיאך מצי למילף מחשמונאי חשמונאי גופייהו מנ"ל וצריך למצוא הטעם או מפורש בתורה או מדבר הנמסר הלמ"מ ולכך יליף מאבובא דמשה ויש ראיה לזה לפמ"ש בסוכה כ' ע"ב דכ"ע אין דנין אפשר משא"א דריב"ל ס"ל אין דנים א"כ מאי ראיה מייתי מבית חשמונאי דהתם א"א להו שהיו עניים והוא ס"ל אין דנין אלא ע"כ דהתם ל"ח א"א כיון שהיה לפעמים אפשר וג"ז יש לדחות דס"ל לריב"י דבאמת היה אפשר להו עכ"פ לעשותו של ברזל אבל מ"מ זאת הוא ברור לדעתי דאף דבר דעכשיו הוא א"א אין דנין אותו מדבר שהיה בתחילה א"א ומטעם שכתבתי:

כד עוד נ"ל כלל מחודש דהא דכתבתי דאין דנין דבר שא"א עכשיו מדבר שא"א לעולם זהו דוקא לחייב כגון להכשיר בשל עץ שכתבתי באות הקדום אף דא"א בשל מתכות כהך דחשמונאי ע"ז אנו אומרים כיון דרוב פעמים אפשר הוא ואסרה התורה לעשות כ"ש של עץ ואין לו דין כ"ש כלל דאין דנין אותו מא"א אף דעכשיו א"א הוא מ"מ כיון דכבר נחית לפסולא מה בכך דא"א הא לא הוי כ"ש כלל דאטו משום דא"א נכשיר הפסול וכמ"ש אין לו אתרוג לא יביא פריש אבל לשלול כגון מחוסר כפרה שא"א לו עכשיו לבא בעצמו להקריב קרבנותיו ואחר שיודע זה יכול להקריב עליו בלא דעתו שכן אדם מקריב על בניו ובנותיו הקטנים בלא דעתן ואף דזה הוא א"א לעולם מ"מ גם בזה עכשיו הוא א"א והיה נראה שיש ליישב בזה מה שהקשיתי באות ח' על ר"י דאמר מחוסר כפרה א"צ דעת בעלים והא ר"י ס"ל אין דנין כמ"ש שם ובזה י"ל דמיירי במקום דא"א דבמקום דאפשר למה לא ישאל דעתו אטו בשופטני עסקינן שזה יקריב קרבן על חבירו וחבירו בעיר ולא ישאלנו אלא מיירי במקו' דח"א ובכה"ג ס"ל דנין כך רציתי לדחוק וליישב אמנם במה שאמרתי שזהו שלילה לאו מילתא הוא דגם זה הוא חיוב דהתורה פסלה קרבן בלי דעת בעלים ואמרה שפסול הוא והוא רוצה להקריב הפסול אך בענין אחר משכחת לו שלילה כגון בגר דאינו גר עד שימול ויטבול דאין דנין אפשר משא"א והיכא דא"א לו להמול כגון שכבר מל בגיותו בכה"ג סגי לי' בטבילה לחוד דדנין ליה מאשה דגם היא לא אפשר ולא דמי להא דכ"ש של עץ דלא מכשיר אף במקום דא"א דהתם אנו מכשירין הפסול ואנו עוקרין ד"ת בקום ועשה שהתורה פוסלין ואנו מכשירין ואף דלא אפשר ליה לא יעשה כלל אבל בשלילה שאין חותכין מזה הערלה אף דכל גר צריך מילה אנו פוטרי' לזה הואיל וא"א ליה חשוב שב ואל תעשה שוב ראיתי שגם זה אינו דגם זה חיוב הוא ודמי לכ"ש דהא ביבמות דף מ"ו ע"ב אמרי' דלרבי יוסי הרי שאמר מלתי ולא טבלתי אין מטבילין אותו ופירש"י שמא ערבי מהול הוא ואם כן איך מכשירין לגרע זה לעשות אותו גר בטבילה לבד ועוד דהכא חשוב אפשר דאפשר להטיף ממנו דם ברית וכדכתיבנא:

דבר שהיה בכלל א. דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד לא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כולו יצא מדה זו מפורשת בב' פנים הפן הא' מפורשת בש"ס דנפקא לן חלוק מלאכות מלא תבערו ואמרי' בכלל הבערה בכלל לא תעשה כל מלאכה היתה ולמה יצאת ללמוד מה הבערה שהוא אב מלאכה וחייבין עליו בפני עצמה, אף כל שהוא אב מלאכה אם עשאן בהעלם ח' חייב על כל א' בפ"ע דדבר שיצא מן הכלל ללמד על הכלל כולו יצא נמצא פי' המדה שהורה לנו ב' חידושים כמו שפי' הראב"ד דדבר שיצא מ"ה ע"כ לא לחנם יצא מ"ה רק ללמד על איזה ענין הרי לך חידוש א' שמשמיענו התנא ועוד חדוש ב' שהלמוד הזה לא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כולו יצא זהו פן א' מן המדה עוד נדרשת בפן ב' כמו שמפורש בת"כ כל דבר שהי' בכלל כו' כיצד והנפש אשר תאכל בשר מזבח השלמים וטומאתו עליו ונכרתה והלא שלמי' בכלל כל הקדשי' היו ולמה יצאו לא ללמד על עצמו יצא אלא על הכלל כולו יצא לומר לך מה שלמים קדשי מזבח אף כל קדשי מזבח יצאו קדשי בדק הבית ע"כ והנה כאן לא יצא ללמד איזה ענין חדש בפ"ע ואח"כ נלמוד הדרוש הזה על הכלל כולו רק אדרבה יצא לגרע כח הכלל דבכלל נאמר כל איש אשר יקרב אל הקדשים דמשמע כל קדשים אפילו קדשי ב"ה אזי יצא דבר מ"ה ללמד על הכלל דוקא קדשי מזבח ולא קדשי ב"ה והרי המדה זו דומה למדת כלל ופרט וכלל שהפרט הוא מפרש הכלל וכבר הקשה רש"י בשבועות ד"ז א' מה בין זה למדת כלל ופרט וכלל ועיי"ש ברש"י מ"ש בזה ועיין בב"ן לב מה שפירש בדברי רש"י ועיין במדות אהרן פ' י' מה שהשיב עליו ופירש פי' אחר. ב. רש"י ז"ל בשבועות ד"ז א' כתב דהך מדה הוא היכא שדבר היוצא מן הכלל הוא רחוק מן הכלל ואז אנו אומרים ללמד על הכלל כולו ע"ד שכתבנו בפן הב' דלא נוכל לדון אותו בכלל ופרט שאין בכלל אלא מה שבפרט (ע' בתוס' שהקשו שם על רש"י דפרט וכלל הוא וע' במ"א פ"י שמיישב דברי רש"י) כגון אם הי' מקרא של והנפש אשר תאכל מזבח השלמים נכתב אצל הכלל היינו דורשי' שלמים אין שאר קדשים לא אבל השתא שמרוחק אנו דנין ללמד על הכלל כולו לרבות כל קדשי מזבח וע' במדות אהרן פ"י כ' דרש"י לא כ"כ אלא על הפן הב' שכתבתי באות הקדום וע' לקמן אות ח' שביארתי טעם הדבר והארכתי לבאר ענין זה בשלימו' עיין שם:

ג. הרב במ"א פ"י חלק חלוק אחר על מדה זו למה אין דנין אותו בכלל ופרט ואמר כאשר יבא כלל בדין מה אם הוא חומרא שהחמיר עליו כגון כל איש אשר יקרב אל הקדשים שכולל קדשים כולן ומחמיר לחייב כרת על האוכלו בטומאת הגוף ואח"כ הוציא פרט א' והחמיר בו ג"כ החומרא וזה הפרט הוא הדבר קל כגון מה שהוציא הנפש אשר תאכל מזבח השלמים וטומאתו עליו ונכרתה הנה זה הפרט הוא הקל מן הכלל שכולל כל הקדשים שכולל קדשים קלים וק"ק וזהו הפרט הוא קדשים קלים והחמיר בו ג"כ זו החומרא לחייב כרת לאוכלו בטה"ג הנה בזה א"א לדונו בכלל ופרט אין בכלל אלא מה שבפרט שלמים אין מידי אחרינא לא דאחר שהשלמים שהן הקלים החמיר בהן כ"ש ק"ק החמורים וע"כ לומר שיצא ללמד על הכלל לפרש מה הן הדברים אשר הכלל כולל אותו והן קדשי מזבח וזה הפירוש לא ללמד על עצמו יצא לומר שלמים אין מידי אחרינא לא אלא ללמד על הכלל יצא כל קדשי מזבח והבן והנה ממשמעות דברי הרב שלפי חילוקו לא הוצרך למ"ש רש"י לחלק בין כלל ופרט המרוחקים ולפי דבריו אף כשהיה הדבר שיצא מ"ה סמוך לכלל כיון שיהיה בו תנאי אשר התנה הרב נדוננו בדבר שיצא מ"ה סמוך ואם לא יהיה בו תנאי שלו אף שמרוחק לא נדוננו בדבר שיצא מ"ה אך באמת ז"א דבסנהדרין דס"ז אר"י אוב וידעוני בכלל כל המכשפים ולמה יצאו להקיש כו' דזהו מדה בתורה שדבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד על הכלל כולו יצא והנה לא שייך תנאי שלו הואיל והיוצא הוא הדבר הקל שבכלל דמנלן דאוב וידעוני הוא הקל שבכלל המכשפים ובמה הוא קלותו משאר המכשפים ולפי סברת הרב תיקשי נדוננו בכלל ופרט אין בכלל אלא מה שבפרט אוב וידעוני אין שאר מכשפים לא ואין חייבים מיתה כלל אלא ע"כ צ"ל כדעת רש"י דהוי כלל ופרט המרוחק לכך אין דנין אותו בכלל ופרט ואף שהרב כתב בסוף הפרק דזהו דוקא לפן הב' שכתבנו באות א' אבל לפן הא' היכא שהפרט יצא ללמד ענין מחודש אין דמיון לזה עם כלל ופרט והנה הפרט יצא ללמד ענין מחודש דבסקילה אך לקמן אות ז' י"ב נאריך בזה ושם תמצא אריכות הדברים לסתור הכלל הזה אך מ"מ בזה לא נדחה