מלא הרועים חלק ב רפד

לחומרא וכ"ז גם בגז"ש ע"ש שהארכתי וע"ש שחלקתי דדוקא בדבר א' שאנו דורשין בו גז"ש אמרינן בין לקולא בין לחומרא כגון גאולתו גאולתו שדורשין גז"ש שאינו נגאל לחצאין א"כ אנו אומרין שאינו נגאל לעולם אפי' במקום שהוא חומרא ולזה כיונו התוס' שם וכ"כ בפ"י שם אבל גם בגז"ש אמרינן דהיכא דגז"ש הוא להחמיר לא דרשינן לה להקל וכן להיפוך וקבלה היתה בידם איזה גז"ש ניתנה לידרוש להחמיר ואיזה להקל:

כט ע' לעיל סוף אות כ' שכתבנו דהיכא דקבלנו הלמד לגז"ש יכולין אנו לצרפו עם כמה מלמדים לגז"ש כגון נתינה דראשית הגז דקבלנו דניתן לדרוש בגז"ש הרי אנו מצרפין לו מלמד נתינה דתרומה גם מצרפין לו מלמד נתינה דמתנות כדמוכח בחולין קל"ו ב' כמש"ל:

ל היכא דאיכא גז"ש ואיכא בנין אב להיפוך מגז"ש ואיכא לקיים שניהם כגון בדבר א' נילף מגז"ש ובדבר א' ניליף מבנין אב לכאורה נראה דגז"ש עדיף ונימא אין גז"ש למחצה ולא נלמד שום דבר בבנין אב בשבת כ"ח א' רצה רבא ללמוד עור בהמה דמטמא באוהל המת משרצים בבנין אב ואע"ג דאיכא גז"ש אהל אהל ממשכן דנימא אין גז"ש למחצה ונילף ממשכן מה להלן טהורה אלמא דס"ל אהני גז"ש למועטי שאר יוצא מן העץ ואהני בנין אב לרבויי עור בהמה טמאה אך י"ל דהתם ע"כ הגז"ש אינו אלא למחצה כדפריך התם אי מה להלן שזורים וחוטן כפול ששה ת"ל אהל אהל ריבה אי אהל אהל אפי' כל מילי נמי א"כ גז"ש מאי מהני ליה אלמא דהגז"ש אינו אלא לדבר א' בלבד ושא"ד מרבינן מאהל אהל ריבה:

אות ד דנין אפשר משאי אפשר א רבי יוסי ב"ר יהודה דמכשיר כ"ש של עץ בעי למימר דס"ל דנין אפשר משאי אפשר וילפינן מאביב של משה סוכה ד"נ ע"ב וע"ש דדחי' ליה דלמא טעמא דרנב"י דדריש ריבוי ומיעוטי:

ב. רבי דפוסל כ"ש של עץ ס"ל אין דנין אפשר משאי אפשר שם ועיי"ש דדחי די"ל טעמא דדריש כללי ופרטי:

ג. ר"א דן אפשר משאי אפשר יבמות מ"ו א' מנחות פ"ב עיין אות יו"ד:

ד. ר"א לא דן אפשר משאי אפשר יבמות ומנחות שם (ואית דגרסי רבי יהושע ועיין ברש"י יבמות מ"ו דדחי זהו הגי' דר"י דן אפשר משא"א כמ"ש באות שאח"ז) אף בהיקש לא דן עיין תוס' יבמות שם ד"ה אמר ליה ועיין באות יו"ד:

ה. רבי יהושע דן אפשר משא"א דיליף שגר שטבל ולא מל דהוי כר מאימהות שטבלו ולא מלו ואע"ג דאימהות א"א במילה יבמות מ"ו א' ייע"ש:

ו. ר' יהודה דן אפשר משא"א דס"ל דגר בטבילה סגי כמבואר יבמות מ"ו ב' וע"כ דיליף מאימהות ויליף אפשר משא"א:

ז.רבי יוסי ס"ל אין דנין אפשר משא"א דפוסל שם גר בטבילה לחוד יבמות שם וע"כ דאין דנין מאימהות משום דלא אפשר. ר"י דס"ל אינו גר עד שימול ויטבול ע"כ ס"ל אין דנין אפשר משא"א כנ"ל עיין יבמות שם וצ"ע מנדרים ל"ה ב' ל"ו א' דס"ל דמחוסרי כפרה א"צ דעת בעלים ויליף שהרי אדם מביא קרבן על בניו ובנותיו קטנים הרי דדן אפשר משא"א וכ"כ שם הר"ן והרא"ש בד' ל"ו א' דטעמי' משום דדן אפשר משא"א וצ"ע:

גם קשה מחגיגה ז' א' דאמר ר"י יראה יראה מה אני בחנם אף אתם בחנם אף דלגבי דקב"ה הוא א"א הרי דדן אפשר משא"א וי"ל דהכא הוי היקש וס"ל אין היקש למחצה ועוד דהכא ליכא לאוקמי היקשא רק אהך ובכה"ג לכ"ע דנין כמ"ש באות ט"ו ואע"ג דאיכא לאוקמי ג"כ אכומא בא' מעיניו כדאי' בחגיגה ד"ב א' מיהו גם זה הוא דבר שא"א וע"כ צ"ל ההיקש לדין אפשר משא"א וא"כ אמרי' אין היקש למחצה ודנין ג"כ עוד אפשר משא"א:

ט. ר"ח ברבי ור' אושעיא ברבי ור' אושעיא בר' חייא ס"ל אין דנין דמדייק ביבמות שם דס"ל אין גר עד שימול ויטבול אך לפמ"ש התוס' שם בד"ה אינו גר דטבילה בלא מילה אפשר דמהני לדידהו י"ל דס"ל דנין אפשר כו' ייע"ש ודוק:

י. אביי ס"ל דנין אפשר משא"א דיליף במכות ה' דאין משלשין במכות גז"ש דרשע רשע מחייבי מיתות ב"ד ואע"ג דבמיתה לא אפשר ואפשר דוקא בגז"ש דנין אבל בב"א אין דנין ועיין תוס' יבמות מ"ו א' ד"ה אמר ליה והנה לפי סברת התוס' לחלק בין ב"א להיקש וגז"ש לומר דבהיקש כיון דאין היקש למחצה וכן בגז"ש דנין אבל בעלמא בבנין אב אין דנין קשה מאי קאמר הש"ס ביבמות מ"ו וכ"א אין דנין אפשר משא"א והתניא מנין לפסח דורות כו' ייע"ש דילמא דוקא התם בפסח דהוא היקש כמ"ש התוס' ביבמות וכמבואר במנחות דפ"ב לכך ס"ל לר"א דנין אבל בב"א כמו במילה דאינו רק בנין אב דמנינו לאבותינו י"ל אין דנין לר"א וצ"ע:

שוב מצאתי בתוס' מנחות שם דגם הך דמילה הוא היקש כדאיתא בפ"ב דכריתות דף ד' ככם כגר. והנה אם נאמר לחלק בין בנין אב להיקש יש ליישב מאי דקשיא ליה על הר"מ ז"ל שלא הרגישו בו נושאי כליו דהנה בפי"ג מה' א"ב דין ו' פסק דאינו גר עד שימול ויטבול וע"כ דס"ל אין דנין אפשר מא"א דאל"כ ניליף מאמהות. והנה בפ' י"ו מה' מעשה הקרבנות דין ט"ו מבואר למעיין במנחות פ"ב דס"ל כר' אליעזר דפסח אינו בא אלא מן החולין וע"כ מטעם דדנין מפסח מצרים ואע"ג דהתם לא אפשר וע"כ דס"ל דנין אפשר מא"א ונמצא דבריו סותרים זה א"ז אך לפמ"ש ניחא דהתם בפסח איכא היקש מועבדת כמבואר במנחות פ"ב ולכך ס"ל דנין אבל במילה דליכא אלא ב"א אין דנין ודו"ק:

איברא דמסוגי' הש"ס דיבמות הנ"ל מבואר דאין לחלק בין גז"ש לבנין אב ומאן דס"ל דנין בכולהו דנין ודברי הרמב"ם י"ל דס"ל דדבר שבחובה אינו באה מן החולין לאו מפסח יליף לה כדיליף לה במנחות (רק כדיליף ר"ע במנחות פ"ב מחטאת או כדילפי' לה בחגיגה פ"ק ממסת ועיי"ש) ויש ראיות לזה מר"י דבפרק קמא דחגיגה והבן ואין להאריך ועיין באות ט"ו וט"ז:

יא. רבא ס"ל אין דנין אפשר משא"א כך נ"ל דלכך פליג רבא שם אאביי ולא יליף דאין משלשין מגז"ש דרשע רשע דניתנה לידרש לכמה מילתא משום דס"ל אין דנין אפשר משא"א ולכך ליכא למילף ממיתה ולכך יליף שם במכות ד"ה מטעם אחרינא משום דבעינן כאשר זמם. שוב מצאתי בחידושי ריטב"א למכות שכ' כן ע"ש ונוראות נפלאתי על התוס' יבמות מ"ו א' ד"ה אמר ליה שתמהו על ר"ע דס"ל אין דנין מנ"ל דאין משלשין במכות ואסקו בתימא ולא שתו על לבם דמצי ס"ל כרבא דאין משלשין מטעם דבעינן כאשר זמם והוא תמיה רבה על התוס' ז"ל ולא מצאתי לשום א' מהמפרשים שעמדו עליהם וצע"ג (ועיין באות כ' שכתבנו דרבא ס"ל דנין ייע"ש):

שוב מצאתי למהרש"ק במנחות דפ"ב ב' בתוס' שם שכ' דבאמת על ר"ע ל"ק די"ל דס"ל כרבא רק דהקושיא על אביי דלית ליה הך סברא דרבא א"כ לר"ע היכא יליף גז"ש והא ר"ע לא דן אפשר משא"א וג"ז אינו נכון דהיכן מצינו דר"ע ס"ל דאין משלשין במכות דילמא ר"ע ס"ל משלשין או דר"ע ס"ל דגם בממון אין משלשין מצד הסברא דבעי' כאשר זמם ואביי לא ס"ל החילוק בין ממון למלקות דממון חזי לאיצטרופי דזה אינו סברא, דמ"מ זה לא שילם רק שליש ממון ולא נתקיים בו כאשר זמם אלא מדקאמר משלשין בממון ע"כ דס"ל דלא בעי' כאשר זמם א"כ גם במלקות היה ראוי לשלש אי לאו משום גז"ש אבל ר"ע י"ל דס"ל בממון ומלקות בשניהם משלשין או בשניהם אין משלשין:

יב. ב"ש ס"ל אין דנין אפשר משא"א יבמות ס"א וס"ב וצ"ע דר"א שמותי מתלמידי ב"ש ועיין מש"ל באות ג' דר"א דן וי"ל דשאני התם דאיכא היקישא דועבדת אבל הכא כיון דאיכא למיליף ממשה דדמיא ליה מדדמי' ליה ילפינן ולא מבריאת עולם דלא אפשר:

יג. ב"ה לכאורה מבואר שם דדנו אפשר משאי אפשר. יד. ר"פ ס"ל דאפילו למ"ד אין דנין אפשר משא"א ה"מ גז"ש אבל היקש ע"כ הקישן הכתוב בסוגיא דנדה ל"ז ב' כפי' רש"י והתוס' הקשו שם וס"ל דאפי' בהיקישא ס"ל אין דנין היכא דהיקש זה אצטרך לדבר אחר אבל היכא דאין ההיקש מורה רק על דבר