מלאכת מחשבת חלק ב תיז

הוא לא' מב' סיבות. הא' הוא תשובת המשקל כי אם חטאו הי' מחמת רוב התאוה אז אם רוצה לכבוש יצרו ולהכניעו צריך האדם לפרוש ולהנזר מרבוי המאכל והמשתה ושאר תענוגות בני האדם ויצום ויתענה למען יחלש כח יצרו הצורר ואויב אותו. כמו שהוא מתחבולות האויב אשר יצור על עיר ימים רבים להלחם עליה מדרכו לכרות כל עצי מאכל ולהחריב כל מקוה מים למען יעינו יושבי' ע"י הרעב והצמאון. ויהיו נוחים להכבש ולהלכד אח"כ כן יכנע גם יצר האדם ותאותו הרעה על נקלה כאשר ירגיל עצמו בצום ועינוי נפש (עי' עקידה שער ע"ג). והסיבה הב' הוא כאשר יחטא האדם לחבירו כמו גזילה וגניבה. ואף כי לזה אין מקום שתועיל הצום והעינוי. ואין זה תשובת המשקל. אך לפעמים תצלח גם לזה התענית. יען כי מטבע האדם שישכח תיכף העול שעשה. (או גם שלא ירגיש שחטא בזה). ולזה קבעו רז"ל דברי הצומות וזעקתם. כי כאשר ישבתו העם ממלאכה אז יפנה לבבם ויתנו לבם לחשוב מחשבות על מעשיהם הטובים הם בעיני ה' ואדם. ואז יתן הרשע אל לבו לעזוב דרכו ואיש און מחשבותיו וישוב אל ה' וירחמהו. ולכן המסובב מן התענית יועיל מאוד וכדבר שנאמר בנינוה (יונה ג') ויקראו צום וגו' וישובו איש מדרכו הרעה ומן החמס אשר בכפיהם (ולזה כתוב וירא אלהים את מעשיהם כי שבו מדרכם הרעה ולא אמר וירא אלהים את הצום). ולכן השיב להם הנביא על שאלותיהם למה צמנו וגו' כי לכן לא ישעה ה' אל הצומות ועינוי נפשם יען כי לא יכונו אל מטרת הכוונה האמיתית גם לא' מב' הסיבות הנ"ל. והוא, הן ביום צומכם (אשר תבטלו ממלאכה. בכל זאת) תמצאו חפץ ר"ל עסק. ומה הוא, וכל עצביכם תנגושו ר"ל כי תאמרו מה טוב לנו יום התענית הזה האסור במלאכה ואין מסחור וקנין לנגוש הבע"ח לשלם לנו היום יען כי ביום מחר נהי' עוד טרודים במסחור. ולא תפנו לבבכם על מעשיכם הרעים לשוב לה'. ואם תאמרו הלא הצום והעינוי בעצמו הוא תועלת גדול להסיבה הא'. לזה אמר, הן לריב ומצה תצומו ר"ל מה יועיל הצום לריב ומצה? ומה יושיעכם עינוי נפשותיכם להכות באגרוף רשע ל הלא יבין כל משכיל כי על עבירות כאלה לא תפעל התענית מאומה הן זה עומד וצווח על פצעיו צועק חמס על שגזלו וזה יצום ויתפטר! וגם הסיבה הב' אינה, כי לא תצומו כיום למען השמיע במרום קולכם כנ"ל. הלא זה צום אבחרהו פתח חרצובות רשע וגו' ר"ל מתחילה תסיר מעליך כל הגזילות ולא תשאיר אצלך מאומה מן החרם. ועוד תוסיף לוותר גם משלך והוא ושלח רצוצים חפשי וגו' עד כי תבוא גם אל מדת הנדיבות. והוא, הלא פרוס לרעב לחמך. וכשתתרגל בזה אז גם ועניים מרודים תביא בית (ע"ד ויהיו עניים בני ביתך). ואח"ז גם כי תראה ערום וכיסיתו (ולכן אמר בכאן כי תראה כי הוא ראיית השכל וכאשר אמרו חז"ל (ב"ב ט'.) בודקין לכסות ואין בודקין למזונות). וכן תבוא ממדריגה למדריגה עד שתיקר בעיניך נפש רעך כנפשך ובשרך וזהו ומבשרך אל תתעלם עד שתרגיל א"ע כ"כ במדת הרחמנות והנדיבות עד כי כאשר תראה רעך ברעב אז תדאב נפשך עליו כאשר היית בעצמך רעב ובצרתו לך צר. וזהו ותפק לרעב נפשך וגו' אז תקרא וה' יענה וגו'

וזהו שאמר הכ' איש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם וגו' ר"ל הנוגע באדם לחבירו (כמ"ש הרב ז"ל) והתודו את חטאתם ר"ל שירצה את חבירו. והשיב את אשמו בראשו (ע"ד פתח חרצובות רשע כנ"ל) וחמישיתו יוסף