מלאכת מחשבת חלק ב תיד

אל רוח האדם העולה היא למעלה וכו' אלא כל המעשים וכו' שכר גופני בטובת העולם השפל וכו' ע"ש. ובדרך הפשט נ"ל טעם הגון לזה. ע"ד שאמר הרב מדובנא ז"ל על אמרם שכר מצוה מצוה, כי כאשר ישתוקק גוף האדם למאכל ומשתה וכל תענוגיו באשר המה מזון הגוף וקיומו. כן תשקוקק נפש האדם לתורה ומצות כי המה מזון הנפש וקיומה אך יען כי אנו חולים מאוד בחולי הנפש. לכן אין אנו מרגישים טוב טעמה ונופת אמריה. כאשר החולה כל אוכל תתעב נפשו. ולכן הצדיקים הגמורים אשר יטעמו טוב טעם המצוה ודביקות נפשו בזה להשי"ת אינם עושים המצוה למען קבל פרס כ"א עשיית המצוה בעצמה היא שכרם. והמשל בזה לגביר אחד אשר שאלו רעהו מדוע פניך רעים? והשיב לו כי בנו יחידו חלה זה ג' ימים ולא טעם מאומה. ויבוא רעהו אל הילד והפציר לו מאד ונתן לו מטבעות יפות וטבעות עד כי פיתה לב הילד ויעתר לו ויאכל מעט מהמטעמים אשר היו לפניו. וכראותו זאת, וירץ לקראת אביו ויבשרהו כי כבר אכל בנו ונרפא מחליו. וישאלהו לאמר ספר לי גופא דעובדא היכי הוי? ויענהו כן וכן הי' הדבר. אז נאנח אביו בשברון מתנים ויתן קולו בבכי לאמר. הלא תתבונן נא איך חזקה החולי על בני. כי למען יאכל מעט מהמטעמים הטובים אשר אהב וכלתה נפשו אליהם מעולם הוכרחת ליתן לו מטבעות ומשחקי הילדים. הנמשל מובן מאוד כי אין טעם להבטיח לצדיק שכר חלף עבודתו. (ולזה לדעתי מליצת והערב נא וכו' בפינו ובפי וכו'. כי כאשר ינתן לאיש מאכל ויאמר עליו כי רע ומר הוא והמבשלת אומרת כי טוב הוא אז ינתן המאכל לאיש אחר לטעמו ואם יאמר עליו כי טוב הוא אז נדע נאמנה כי האיש הזה חולה הוא וכל מאכל טוב יתעב נפשו וישים מתוק למר ויוכרח לרפואה כן הדבר הוה כי הלא נדע בבירור כי התורה בעצמה מתוקה מדבש ונופת צופים כאשר העידו עליה הצדיקים הראשונים אשר טעמו טוב טעמה והיתה בפיהם כדבש למתוק ותשוקתם היתה נפלאה להתורה והמצות יותר מכל חמודי העוה"ז כאשר אמר דהמע"ה גרסה נפשי לתאבה וגו' וכדומה ואין זאת כ"א החולי הוא אך בפינו. ולזה אינה עריבה עלינו. ולזה נבקש והערב נא וכו' בפינו וכו' ר"ל שתרפא את פינו ואז נרגיש צוף טעמה). ולפי דברינו לא יאות להבטיח לנו בתורתנו הקדושה ייעוד רוחני. כי הלא לצדיקים הגמורים אשר חננם ה' בשכל האמיתי (ויבינו מאוד שכר העוה"ב) הלא אך למותר הוא להבטיח להם שכר חלף עבודתם וקיום המצות. כאשר לא יאות להבטיח לאדם שכר אם יאכל התרנגולת הפטומה אשר הונח לפניו. ולהבוערים בעם אשר השם ה' חכמה ולא ירגישו טוב טעמה מחולי נפשם עליהם. מה יועיל להם ייעוד שכר רוחני אם לא יבינו שכר נפשי? כאשר לא ישמח הכפרי בהנתן לו אבן יקרה מפנינים אם לא ידע סגולתה. לזה יעדה לנו התורה שכר גופני וגשמי כמו ונתתי גשמיכם בעתו ונתנה הארץ יבולה וכדומה אשר גם הכסילים והבוערים בעם ידעו סגולתם. כאשר נתן להנער משחקי הילדים למען יאכל מטעמים

אף אני אעשה זאת לכם והפקדתי עליכם בהלה את השחפת ואת הקדחת וגו'

אמרו חז"ל ע"ו אל תקרי בהלה אלא בחלה (שבת ל"ב:) לכאורה הוא פלא כי למה הוציאו חז"ל הפסוק מהפשט ודרשו ע"ז דרש רחוק מאוד כזה? וגם מה הוא הענין שחפת וקדחת אל החלה?. ויתכן ע"פ מה שאמרו חז"ל אין הקב"ה פוגע בנפשות תחילה אלא עשיר בשורו עני בשיו וכו'. ולזה היה קשה להם סדר הפורעניות כי איך מתחילה קללם בחולי הגוף כמו השחפת וקדחת