מלאכת מחשבת חלק ב שצב

בעלי נסיון בידיעת הדבר ההוא. וכמו כי מנסה ה' אלהיכם וגו' (דברים י"ג) וכמ"ש הרב המורה שהוא כמו להודיע (עיין עקידה שער כ"א). וזה לשון ויורהו ולא אמר ויראהו (עי' רמב"ן שתמה ע"ז) שבזה יהיה להם לימוד והוראה עצומה שהי"ת ישדד וישנה הטבע כרצונו. וזהו ויאמר אם שמוע תשמע וגו' כל המחלה וגו' כאשר אמרנו כי מפי עליון לא תצא הרעות כ"א הרעה בא מאלי' וחטא בעצמו ממית. ואולי תאמר א"כ איך תועיל התשובה כנ"ל?ואחר שיחטא האדם אין רפואה למכתו! לזה אמר כי אני ה' רופאך ר"ל הלא אני ה' בעצמי עשיתי זה שהחטא יפעול הרע. וא"כ בידי לתקן כאשר יעשה האדם תשובה כמו שראיתם כי ע"י העץ המר נהפכו המים המרים למתוקים כן גם בדבר הזה. כי ממני לא יפלא כל דבר

(שם) פי' ידעתי ליתן לכם לא מה שאתם שואלים וכו' שברוב הפעמים אדם מבקש דבר שהוא לרעתו וכו'. ע"ש. ויתכן להמליץ בזה כוונת המשורר שקר הסוס לתשועה וגו' והוא בדמיון עני אחד אשר הוליך משאו מעיר לעיר דרך יער אחד בסוסו הדל למאוד ועגלה רעועה והעני הולך אחד העגלה ונוהם בקולו קול עוז כל פעם שיעמוד הסוס וירבץ תחת משאו יען כי כשל כחו. ובתוך כך נסע עשיר אחד בסוס דוהר ורוקד אסור במרכבה קלה וטיבה ויעף כציפור לפניו ויעזוב העני מאחריו. העני בראותו זאת התחיל להתאונן על רוע מזלו וקשי יומו. ועל ה' יזעף לבו. מדוע העשיר יושב בעגלה והסוס ירוץ כאשר ידאה הנשר אך אם שרוק ישרוק לו בפיו. אמנם אנכי הה! גרוני ניחר. ורגלי ירופפו באין כח. הקצור קצרה יד ה' לתת גם לי סוס ורכב טוב כזה! מדי דברו בו שמע קול צווחה לאמר הושיעני מיד העריצים האלה! ויבן כי החומסים הרגו להעשיר ביער. ויפן לאחוריו בקול דממה דקה הלוך ונסוע עד צאתו בשלום מהיער. אז נשא ידיו לשמים. ויברך את ה' אשר לא חננו גם אותו בסוס טוב כי אז היה הוא הראשון להרוצחים. וזהו שקר הסוס רצונו כאשר הסוס הוא לו לשקר באין כח לרוץ (כי שקר אין הוראתו שוא אלא כל דבר הפוך מתכונתו וטבעו נקרא שקר. כמ"ש בספר יין לבנון) פעמים הוא לתשועה. וברוב חילו ר"ל כאשר להסוס רוב חיל וכח לרוץ לא ימלט. כי מה שידמה להאדם שהוא לרעתו הוא באמת לטובתו כנ"ל וכמ"ש הרב ז"ל

ויאמרו אליהם בני ישראל מי יתן מותנו ביד ה' בארץ מצרים בשבתנו על סיר הבשר

ראוי להעיר איך העבירו על דל שפתיהם שקר כזה. אשר אלה אשר יאמרוהו לפניהם כחשם בפניהם יענו כי הלא כל ישעם וחפצם של המצרים הי' למען ענותם בסבלותם. והמה בשר יתנו למו? שנית אם אמת הדבר שנתנו להם בשר מה הטעם מי יתן מותנו וגו' כי איך מסיר הבשר תגיע להם מיתה? אך יתכן לדעתי כמו שהובא במדרש (ש"ר ט"ז) באכלנו מסיר הבשר לא נאמר כ"א בשבתנו שהיה המצרי הולך במדבר והיה תופס איל ושוחטו ושופת את הסיר ומבשל ואוכל וישראל היו רואין ולא טועמין מהבשר אבל היו אוכלין לחמם בלא בשר ע"כ. וידוע כי קנאת איש מרעהו כאש תשרף בעצמותיו וכי עזה כמות הקנאה (כמ"ש הרב ז"ל פ' ויגש). וזה אמרם מי יתן מותנו וגו' ר"ל כאשר ישבנו אצל סיר הבשר שאכלו המצרים. ולנו לא נתנו לטעמו. ואף כי היטב חרה לנו זה עד מות. אך לכה"פ באכלנו לחם לשובע. לא כן עתה כי הוצאתם אותנו אל המדבר הזה להמית את כל הקהל