מלאכת מחשבת חלק ב שצ

רטיה. וכאשר היה במרה כאשר השליך משה עץ מר למים המרים וימתקו המים כן בזה רצה הקב"ה להורותם כי אף שאות הדם בעת המגפה הוא אות מות. אך ברצונו ית' (וגם כאשר יעשו מצותו) הדם המשחית בעצמו לא יתנם לנגוף. וזהו אמרו ולקחתם אגודת אזוב וטבלתם בדם וגו' והגעתם אל המשקוף וגו' ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בקר. ר"ל אל תפחדו מאומה מהדם ולא תנוסו מאהליכם כאשר תהיה צעקה גדולה במצרים. ואדרבה תתעכבו כל הלילה עד הבוקר בבתיכם (למען הראות לכל חוזק בטחונכם בה') וכאשר ועבר ה' לנגוף את מצרים וראה את הדם וגו' (ולא לבד כי לא יהיה הדם לכם לרעה כי גם) ופסח ה' על הפתח. והפלא יהיה כי ולא יתן המשחית (ר"ל הדם אשר הוא מעולם משחית בטבע בשעת המגפה ועתה המשחית הזה בעצמו לא יתן) לבוא אל בתיכם לנגוף וזהו ושמרתם את הדבר הזה (ר"ל הנשמע מזה כי השי"ת משדד הטבע) לחק לך ולבניך עד עולם. (ולדברינו אין מקום לקושית הרמב"ן ז"ל והמפרשים כי הלא על מתן הדם על המשקוף נצטוו אך בפסח מצרים ולא לדורות ואיך אמר לחק לך ולבניך עד עולם)

(פ"ד ב') ע"כ הוצרך העם לישא הבצק על שכמם וכו'. ע"ש. ויותר יתכן לדעתי ע"פ מה שאמרו חז"ל (במדרש) משארותם אלו שיורי מצה ומרור וכו' ר"נ אמר וכי לא היו להם בהמה וכו' אלא שהיו ישראל מחבבים את המצות. והכוונה בזה כי מדרך האדם שהכלים הנצרכים לו תמיד. בכל עת יחזיקם בחיקו. והנצרכים לו כ"א פעם אחת ביום יניחם בתיבתו. ומה שיוצרך לו אך לעיתים רחוקות יטמינם בחדר מיוחד או על עליית ביתו. ולזה יקרה לשנים ההולכים יחד בדרך ויבואו להמלון למען יתפללו ויאכלו אח"כ. ויפתח האחד את שקו והנה אין התפילין באמתחתו. כי שכחם בביתו. תחת אשר השני שכח המזון והצידה בביתו. והסבה בזה כי דעות שני האנשים רחוקות מאוד ונפרדות זה מזה. כי האחד גם בביתו העיקר אצלו התפילין ואין מסיח דעתו מהם אף רגע בכל היום. ואיך ישכחם. לא כן השני באשר כי אך כל ישעו וחפצו להתענג במאכל ומשתה. ואך לעיתים רחוקות יעשה גם תפילתו קבע כי מעשה אבותיו בידו לזה שכח התפילין ולא הצידה. ולזה ציותה לנו התורה ואהבת את ה' וגו' ובכל מאודך רצונו שאהבת ה' יהי' חביב אצלך יותר מגופך ומממונך. ולכן והיו הדברי' וגוי על לבבך (ר"ל למען יהיו מזומנים לך בכל עת) ודברת בם בשבתך בביתך ובלכתך וגו' וזהו שסיפרה לנו התורה כמה היו ישראל באותו שעה מחבבין את המצות אשר ציוה להם משה והיינו מצה ומרור. וזהו וישא העם את בצקו טרם יחמץ וגו'. כי היו מחבבין מאוד המצות. ולזה היו נושאים אותם על שכמם כדבר החביב ונצרך לאדם כל עת שמדרכו להחזיקו בחיקו (או שכוונתם היה למען ימשמשו אותו בכל שעה ולא יתחמץ העיסה. ויהיה א"כ הפירוש טרם יחמץ למען יאפו את הבצק טרם יחמץ. ומה עשו, משארותם צרורות בשמלותם וגו' למען ימשמשו בהם כל שעה) וזהו אמרו ויאפו את הבצק וגו' עוגות מצות כי לא חמץ (או לבעבור שלא הניחו העיסה רגע בלא עסק או שהיה בדרך נס כי באו לשם לשעה קלה עיין בפי' הרמב"ן ז"ל). וא"ת מדוע סמכו על הנס ולא אפו אותם בעיר. וא"כ לא היו זריזים במצות. ע"ז אמר כי גורשו ממצרים וגו'. והראיה ע"ז כי היו זריזים ומחבבין המצות למאוד כי וגם צידה לא עשו להם במצרים לקחתם על הדרך. ובכ"ז שיורי מצה