מלאכת מחשבת חלק ב שפד

קנאתי לה'. אמנם הת"ח צריך להזהר מאוד בדבר הנקמה עד שיהי' בטוח כי לא יעשה זאת כ"א לש"ש. כי הוא דבר שעומד ברומו של עולם וגיהינם פתוח מתחתיו כי אם יהי' ח"ו להת"ח שום פנייה בדבר כי אז ענוש יענש כרוצח נפש. [והוא שהמליצו חז"ל (ברכות ל"ג) גדולה נקמה שנתנה בין שתי אותיות שנאמר אל נקמות ה' וכו' ר"ל שצריך מאוד להזהר בדבר הנקמה אף שידמה בדעתו כי למצוה יכוין כי אולי ואולי יעשה זה ח"ו לטובת עצמו. שנתנה בין שתי אותיות ר"ל שהותרה הנקמה אך באופן שהוא בין שתי שמות. רצוני שתחילתו וסופו יהי' אך לש"ש אבל לא יהי' לו לעצמו שום הנאה מזה). וזהו מליצתם כל ת"ח שאינו נוקם וכו' ר"ל שלא יהי' נקמתו כנקמת הנחש שאין לו שום הנאה מזה שאינו טועם אלא טעם עפר אינו ת"ח. ולדעתי זהו כוונת הכתוב פינחס בן אלעזר וגו'. כי גם פינחס הי' ירא מאוד לנפשו ולבו נוקפו מדאגה בדבר פן ואולי הי' לו שום הנאה בעת נקמתו מזמרי ולא הי' ח"ו לש"ש מכל וכל ופגע א"כ בנפשות ובפרט לנשיא בישראל. לזה אמר לו השי"ת פינחס בן אלעזר וגו' בקנאו את קנאתי וגו' ר"ל אני ה' היודע מחשבות גלוי וידוע לפני כי אך קנא את קנאתי רצונו שהיה תחילתו וסופו אך לש"ש. לכן אמור לו הנני נותן לו את בריתי שלום. ר"ל אל ידאג מאומה כי אך שלום יהי' לו וכוונתו רצויה והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם ר"ל ממנו ילמדו וכן יעשו גם זרעו אחריו (היינו הכהנים והת"ח שבכל דור שעליהם מוטל הדבר. כענין ובאת אל הכהנים הלוים וגו') שיהי' תחילת הנקמה וסופה אך לש"ש תחת אשר קנא לאלהיו ר"ל ולא להנאת עצמו. ולזה ויכפר על בני ישראל כי כל השופך דמן של רשעים כאלו הקריב קרבן. ולזה סמך הכתוב צרור את המדינים וגו' ר"ל כי גם זה יחשב לקנאת ה' יען כי צוררים הם לכם וגו' על דבר פעור וגו':

ולהיות כי הדברים האלה אינם מסורים כי אם ללב. ואך היודע מחשבות נגלה לפניו אם מחשבתו הוא לש"ש או לא. אבל האדם הרואה לעינים ולא יחדור משכיות לבב ידמה כי אך טינא הי' בלב הת"ח עליו (ואולי האמת כן הוא כי גם הת"ח בעצמו לא הרגיש בזה כי בעבור השנאה והקנאה שהי' להת"ח עליו ידמה לו העבירה הקטנה שעשה האיש ההוא כהר גבוה מאוד) לכן מהראוי להת"ח ונשיא על עמו להשגיח מקודם על מעשה בניו וקרוביו וליקח נקמתו מהם. וכל הקרוב קרוב קודם (כמליצת חז"ל קשוט עצמך וכו') וכאשר יראו כל העם כי לא יחוס גם על עצמו ובשרו אם אך יעשה כמעשה הרע הזה. אז ידעו נאמנה כי רוח ה' נוססה בקרבו. וכי ק קנאת אלהיו תשיאהו לשנוא האיש הזה רע מעללים לשלם גמולו בראשו. אמנם אם לא ישית לבו למעשה בניו וקרוביו גם אם יעשו דברים רעים כאלה. ואך על עמו יקצוף לבו לשנוא אותם ולהרע להם בכל כחו אין ספק כי אך זדון לבו וגאותו ישיאנו לזה (כי רבים חללים הפילה הגאוה והקנאה גם בימים קדמונים. אמנם עצומים כל הרוגיה בזמנינו בעו"ה). כי הפעולות אשר יעשה אותם האדם לעיני כל הן הם לרוב אבן בוחן לדעת עי"ז מחשבותיו ומדותיו הפנימיות (כי אף שיוכל איש להתחפש לפעמים במעטה היראה ולפעול טובות ונכוחות למראה עיני בשר ובקרבו ישים ארבו ואון ועמל בלבו. בכ"ז ימצאו גם בני אדם זולתו ע"י פעולותיו להביט אל תוכו כי רעות במגורו בקרבו. או רוב ימים יגידו אלה כי לא חפץ בטובה במעשיו הטובים והישרים למראה החיצונה. כ"א הוא עוטה לפי שעה מעיל היראה והצדק למען השיג עי"ז מחשבתו הרעה ולהפיק זממו). ולדעתי זהו כוונת הכתובי' במעשה העגל (פ' תשא) (ולא נרבה בדיוקים כי מאליו יעיר הקורא עליהם) ויעמוד משה בשער המחנה ויאמר מי לה' אלי ר"ל מי שבטוח בלבו שיקח נקמתו מהחוטאים בעגל אך לש"ש יקרב אלי. ויאספו אליו כל בני לוי בידעם בבירור לבם הטהור וכוונתם האמיתית. ויאמר אליהם וגו' שימו איש חרבו על ירכו עברו ושובו משער לשער במחנה והרגו איש את אחיו. ואיש