מלאכת מחשבת חלק ב שעד

(ל"ג ב') וזה היה נסיבה למריבת ביתו וכו'. ולעד"נ בפשט הכתובים כאשר ידענו מחוקי ונימוסי המדינה כי אף אם יתן האדם מום בעמיתו כן יעשה לו ונפש תחת נפש. אך אין זה כלל גמור. למשל אם יקטע איש הדיוט יד מנגן המלך אשר אין כמוהו יודע נגן יחרץ משפטו למיתה. כי איך מלא לבבו לעשות כזאת לאיש כזה ואינו שוה בנזק המלך. ולהיפך אם הוא רופא מומחה אשר אין דוגמתו יכה איש ומת. אין לו דמים. כי העדרו הוא היזק גדול להמלך ולהמדינה ולזה יוקל מאוד עונשו (אף כי אין זה מחוק תורתינו הק' כאשר העיד הכתוב (שמות כ"א) מעם מזבחי תקחנו למות). ולזה למך כאשר ראה רב חכמת שלשת בניו ותועלת הגדולה שהביאו לעולם כי יבל הי' אבי (ר"ל ממציא החכמה) מיושב אוהל ומקנה. ויובל הי' אבי כל תופש כנור ועוגב וכן תובל קין הי' אבי לוטש כל חורש נחושת וברזל. (ואף כי לפי' המפרשים כי הוא למדם כ"ז) לזה הי' מתפאר לפני נשיו. כי איש הרגתי לפצעי. ר"ל אף מי שיעשה לי כ"א פצע אז הרגתיו, וגם ילד אשר יעשה לי חבורה אף שאינו בר עונשין אחת דתו להמית אחרי כי הרהיב עוז בנפשו לנגוע באיש כמוני אב לכל החכמות. תחת אם אני ארצח נפש לא אשפט כאיש אחר. כי אם שבעתים יוקם קין (כאשר רצח נפש אחיו וא"כ) ולמך שבעים ושבעה

(שם) ואלו היו חוטאים לרוע הארץ וכו'. יתכן כי חטאו בשני דברים אחד שהלכו אחרי תאותם אשר זה בא לאדם מתכונתו הארצי והרכבותיו או מחוזק המרות (ע' עקידה שער ס"א. פ'.) כאשר העיד הכתוב ויהי כי החל האדם לרוב וגו' ובנות יולדו להם וגו' ולזה עלול מאוד האדם מיום הבראו. והשני שחטאו במינות ואפיקורסות כמשה"כ אז הוחל לקרוא בשם ה'. וזה בא להאדם מצד השכל אשר אינו נוגע לתאוה (כאשר כתבתי בהצעה בראש הס' ע"ש). ובוודאי על התאוה יוקל עונשם. כמשה"כ כי ידעתי את יצרו. ואשר הרעותי (מיכה ד'). וכמו שאמרו חז"ל ע"ז (סוכה נ"ב) ד' הקב"ה מתחרט עליהם וכו' על כי בראם בתכונה כזאת. אך כאשר יחטא האדם בשכלו גדול עונו מנשוא. וזה אמרו וירא ה' כי רבה רעת האדם בארץ (ר"ל מתכונתו הארצי) וכל מחשבות לבו רק רע כל היום. ר"ל כי גם מצד שכלם ומחשבות לבם אף שאינו נוגע לתאוה עכ"ז רק רע. וינחם ה' פי' וירחם ה' (כמו (ישעי' י"ב) ישוב אפך ותנחמני) כי עשה את האדם בארץ ר"ל מאחר שהקב"ה בראו בתכונה הארצית לתאוה ואין להאשימו כ"כ ע"ז. אך ויתעצב, אל לבו ר"ל על מה חרה אף ה'? אל לבו של אדם הרע אשר נשחת ואין לו שום הנאה מזה כ"א רוע לב. ולזה לא היתה כוונת הבריאה (כי היצה"ר מהתאוה הוא הכרח מאוד לבריאה כי בלתו הלא תבטל הבחירה ושכר ועונש). ומה מאוד מתקו בזה מליצת חז"ל (חולין קל"ט:) משה מן התורה מנין בשגם הוא בשר (כי בשגם בגמטריא משה) אשר לכאורה הוא דרש רחוק ופלא. אך כוונתם. כי התנצל הי"ת על שהביא המבול עליהם אחרי כי הי"ת בעצמו בראם בתכונה רעה כזאת. לזה התנצל ויאמר ה' לא ידון רוחי באדם לעולם ר"ל אף כי בראתי לו היצה"ר אך הלא בראתי לו תבלין והוא הרוח והשכל אשר אצלתי עליו למען יתגבר על תאוותיו. וא"כ למה לא ידון רוחי (הוא היצר טוב והשכל) באדם (הוא תכונתו הארצי) לעולם. ר"ל אף כי יאריכו ימים למאוד בכ"ז לא יקרה גם פעם אחת שיכבשו יצרם (כאמרם רק רע כל היום). בשגם הוא בשר ר"ל אף כי הוא בשר וכוסף לתאוה. אך מדוע לא ידון רוחי בו בזמן מהזמנים. אך אולי תאמר שאין זה באפשרי שהשכל יכוף להתאוה ואין צדיק בארץ ע"ז רמז בשגם גימט' משה הוא בשר ר"ל הלא גם מרע"ה הי' ילוד אשה והיו ימיו כ"א מאה ועשרים שנה. ובכ"ז התגבר תמיד שכלו על תכונתו הארצי ובטל כל תאוותיו. והלא עינינו רואות כי אין זה מהנמנע (ואולי לזה הביא ראי' ממרע"ה כמו שסיפרו מחכמי כנען (ע' מבחר הפנינים שציוו