מלאכת מחשבת חלק ב שטז

בלכתם במדבר כאשר תראה בפרשת בהעלותך נסעו מחצרות ויחנו במדבר פארן וממדבר פארן נראה שלא נסעו אלא בפרשת חקת שבאו לקדש וכאן נראה שמחצרות נסעו לכמה מסעות עד קדש וכן נמצא אחר נסיעתן מהר ההר עד הרי העברים והדבר הוא שלא חש הכתוב לכתוב בתורה בסדר ההילוך אלא המקומות שבהם אירע דבר לישראל מן הטוב או מן הרע אבל המסעות שלא נתחדש דבר בהם לא הזכירם. אמנם בפרשה הזאת תנא כרוכלא הזכיר כלם אחד לאחד בסדר כנראה גם אשר לא כתוב בתורה. וזה רצה הפסוק להודיענו בזה שלא יקשה לך למה משה רבינו ע"ה לא כתב בסדר נסיעת ישראל במדבר כל המקומות. כי לא כתב מה שלא בא לו ענין ספור נס או חטא או דבר ראוי להזכירו להוצאת בני ישראל בדרך. על כן אמר ויכתוב משה את מוצאיהם למסעיהם על פי ה' פ' כתב משה בתורה הוצאת בני ישראל כפי הראוי למסעיהם והמקומות שלא אירע בהם דבר ספור מה לא הביאם. אבל בכאן ואלה מסעיהם למוצאיהם אלו הם כל המסעות הצריכות להוצאתם שיבואו כאן בסדר אף מה שהשמיט בתורה: ד"א שמצאנו בפרשה הזאת שנוי שמות קצת ממסעות ממה שנכתבו בתורה. כיוצא בדבר מדבר פארן הכתוב במרגלים וכאן כנהו בשם רתמה וכתב רש"י לשון רמיה שהוציאו התרים את הארץ. לכן אמר שכתב משה בתורה מוצא שמות המסעות כאשר המה על פי ה' בשמם הקדום. ויהיה לשון מוצאיהם כלשון (לעיל ל') כל מוצא שפתיה לנדריה. אמנם אלו המסעות הנכתבים כאן המה כרמז מוצא מעשיהם רתמה על שם רמיה. קברות התאוה (לעיל י"א) כי שם קברו את העם המתאוים. באופן שאלה מסעיהם למוצאיהם שהמסעות אשר עשו בני ישראל המה נתנו מוצא לשמותם כאשר אירע בהם מקרה בלתי טהור

ממחרת הפסח יצאו בני ישראל ביד רמה וגו': עד ובאלהיהם עשה ה' שפטים

הטעם לאלה הדברים. כי הנה בצאת ישראל ממצרים ותחזק מצרים על העם למהר לשלחם מן הארץ בחצי הלילה כי אמרו כלנו מתים. אבל ישראל למלאות דבר ה' שאמר (שמות י"ב) ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד א נתעכבו עד למחרת ויצאו ביד רמה לעיני כל מצרים להקהות שיניהם. ואולם היה מקום לומר שיצאו ברשות מצרים מפאת שתי בחינות. הא' ממורא המכות והיד החזקה מכת חרב והרג כי יראו פן תדבקתם הרעה וימותו כלם ולכן הרשום לצאת. הב' שכן צוו המצריים מאלהיהם לשלחם. בא הכתוב והשמיענו שלא יצאו אלא ביד רמה הואיל ויצאו בבקר לעיני כל מצרים ואין לומר מיראתם למות שלחום כי כבר עברה מכת בכורות שהיתה בחצי הלילה עד כי כבר היו מקברים מתיהם כי אם עדיין היו מתים והולכים היו מתעסקים ברפואת המוכים ולא בקבורת המתים. והואיל ועברה המכה והיתה הרוחה יהיו מכבידים לבם. וגם אין הטעם בצווי אלהיהם כי בהם עשה ה' שפטים: ד"א ומצרים מקברים כלומר אע"ג שהיו מקברים והיה לחוש שמא ירצו לנקום נקמתם מישראל כי יחם לבבם לאמר בשלם הצער הגדול הזה אעפ"כ יצאו ביד רמה

ואם לא תורישו את יושבי הארץ וגו' וצררו אתכם וגו'

נכון לשום לב כי הנה נראה מזה צווי להוריש כל יושבי הארץ ושוה היה ברשות ישראל כאשר נצטוו עליו. שלא יצטווה אדם בדבר שאין ברשותו לעשותו או לעזבו. ואולם ראינו בשופטים שה' אמר ותהי הוא צוה שלא להורישם. ככתוב