מלאכת מחשבת חלק ב שיב

שלא יראו בו קודם הסמיכה נעור ורק ויתבזה בעיניהם. ועשה הי"ת זה ליתן קורת רוח למשה שיאמין שממנו תתפשט ההשכלה ליהושע וכדי שיאמין העם שחכמת יהושע מאת משה ולא מרוחו אבל אין הדבר כן כי יהושע חכם מעצמו ולכן אמר ונתת מהודך עליו למען ישמעו וגו' כאלו אמר צריך שתתן מהודך עליו להחכימו וככה ישמעו ישראל שמידך הכל שיראו בו רוח אלהים בהעמידך אותו לפניהם ויחשבו שמשלך נתנו לו. ולא ירע בעינך על גדולת יהושע כי צויתיך לשים ידך אחת עליו מהודך ולא כל הודך למען ישמעו בני ישראל ויכירו ההפרש שבינו לבינך. אמנם משה לענותנותו ראה את יהושע חכם ונבון על בלי היות צריך לו ולא בחר שיאמינו העם שסמיכת ידו גרמה לו את כל הכבוד הזה לבל יתנשא ויחזיק גדולה לעצמו לכן העמידו לפני העדה עד לא סמך ידו עליו. להגיד כי ישר יהושע ובלתי ראוי למלכות ואח"כ למלאות דבר ה' סמך שתי ידיו עליו ונתן אליו כל טובו ויצוהו להודיע שלא קנא בתלמידו: ד"א וצויתה אותו לעיניהם למען ישמעו כל עדת בני ישראל. אמת (ב) כי אין ראוי למשול אלא מי שיודע לעבוד כי גם במלכותו יאזין וישמע לגדול ממנו. וראוי א"כ ליהושע אף בהיותו שר ומשיח מלך לשמוע ולעבוד למשה הגדול ממנו וזהו כוונת הפסוקים. והעמדת אותו לפני אלעזר וגו' פירוש תמשילהו במעשי ידיך בפרסום ותתן עליו הוד מלכות. ועם כל זה באותו פרק ובאותו מקום וצויתה אותו לעיניהם כרב המצוה את התלמיד. ויהיה זה לימוד לישראל להיות נשמעים לגדוליהם למען ישמעו בני ישראל גם המה אל פרנסיהם (ג) כי המשל והדמיון בגדולים יפעול בכח בקטנים מהם יראו וכן יעשו. שנאמר (לעיל כ"ה) קח את כל ראשי העם והוקע אותם וישוב חרון אף ה' מישראל. כאשר יעשה משפט בראשי העם החוטאים יהרהרו העם תשובה בלבבם וישוב ה' מחרון אפו. זהו שנתרעם (ישעיה ג') ה' במשפט יבוא עם זקני עמו ושריו ואתם בערתם הכרם גזלת העני בבתיכם. מה מאד צעק בראותו כי עם כל המשפט והדין כי ידין ה' זקני עמו ושריו ויענישם על חטאם מ"מ הקטנים לא יקחו מוסר ועוד גזלת העני בבתיהם וזה יורה רעה חולה והפסד גמור בהם לאין מרפא

פרשת מטות

איש כי ידור נדר לה' וגו' לא יחל דברו וגו': ואשה כי תדור נדר לה' וגו'

אלה הם הגדת דברים על דרך הפשט. כי כאיש גבורתו. וכל איש אשר ידבנו לבו לידור מסתמא יעשה ככל היוצא מפיו ולא ישנה בדבורו. לא כן באשה אין מעצור לרוחה רוח הפכפך תדור ותנחם

נקום נקמת בני ישראל וגו': עד ויצבאו על מדין כאשר צוה ה' ויהרגו וגו'

כבר מפורש בזה על פי המדרש שהקב"ה באמרו נקום נקמת בני ישראל היה חולק כבוד לישראל שינקמו את נקמתם אבל משה חלק כבוד להי"ת ואמר לתת נקמת ה' במדין ולא נקמת ישראל. אבל אוסיף ואומר כי הדברים אמת שלה' המלחמה (א) אולם ההשתדלות הכרחית לאנשי הצבא כי לא ישלח ה' ברכה לאדם אלא במעשה ידיו כאשר יפעול ולא כאשר ישב ובטל שנאמר (איוב א') מעשה ידיו ברכת. ואיך ימותו המדינים בניצחון ישראל כי זאת תקרא נקמה ולא שימותו מיתת עצמן אם ישראל לא ילחמו בם בחרב ובחנית ולא ישלחו עליהם אנשים לצבא? אמנם כאשר לה' לבדו המלחמה יבא בעל הכרם ויכלה את קוציו ה' ילחם להם והם