מלאכת מחשבת חלק ב רעה

תואר מאד באשר היופי בא לו מן השמים ולא ילבינו פניו כי גדולה תשובה שישיבנו. לך לאומן שעשאני! לא כן במדות ובפעולות המה בידו ראויה בהם הקנאה. אם על פניו יברכוהו ויורו באצבע מדותיו המגונות והשפלות לערך מדות חבירו. והטעם שאין מקנאין בדבר שאי אפשר להשיגו. והדבר מבואר. וקנאה כזאת היא התאוה לדבר כמו שאמר (תהלים ל"ז) אל תקנא בעושי עולה, לעשות כמעשיהם. הלכך חשש משה שקנאו בעבורו על כי הוא לא יתנבא אלא בהתבודדותו והמה לא כן אלא במעלה טובה ורחבה על נבואתו להתנבא אף בהקהל ובפרסום. ולכן גם הוא ברוב ענותנותו ענהו ליהושע המקנא אתה לי! אין ראוי שתהיה קנאי לכבודי כי אולם בנבואה אין שייך קנאה הואיל ואין בכח האדם להשיגה בשכלו ועמלו אלא היא מאת ה' מן השמים. וכל עמל האדם איננו שוה להתנבא אם לא כי רוח נסע מאת ה'. ואם ככה מי יתן ויהי רצון שיהיה כל עם ה' נביאים ולא יקרה לי עון בדבר הזה ואין לי גנאי ודופי כאשר לה' ליתן עליהם רוחו ולא מאתם ואין בי כח להשיג בשכלי כמידת השגתם

הרק אך במשה דבר ה' הלא גם בנו דבר וישמע ה'

מבואר שישמע ה' דבריהם מבלי שיגיד הכתוב? ואני אמרתי בחפזי שהמה רצו ללגלג על משה להיותו כבד פה וכבד לשון ודבריו אינם נשמעים עד כי הוצרך לאהרן לפה ולמליץ במצרים. וגם זאת טענתם שאין לו להתנשא ולהשתרר עליהם על דברו עם ה'. כי לא ידע להשמיע בחוץ קולו אם לא יפרשו המה דבריו הרק אך במשה דבר ה' הנה במשה לא היה אלא דבור לבדו שדבר ה' עמו. אבל לא יכול ללמד דעת את העם בלתנו כי לא ישמעו דבריו. וזהו אמרם הלא גם בנו דבר וישמע ה'. דרך צחוק והתול. כי דבורינו שדברנו שמע ה' כלשון בני אדם מה שלא נשמע דבור משה להיותו כבד פה ולשון ועל הלעג והשחוק הזה נענשו

והאיש משה ענו מאד וגו'

פירשנוהו בפרשת ויחי בפסוק ויט שכמו לסבול

ויחר אף ה' בם וילך: כאשר אמרנו למעלה בסמוך הכעס בו ית' אינו חסרון ומדה רעה בטבע אלא להעניש החוטא ולא תתעצם בו. באופן שכאשר יחרה אפו להעניש לא יאריך בו הכעס אלא תכף ברגע כמימריה חלף הלך לו ועד שלא חרה אפו כבר עבר ממנו החרון וילך לו מדעתו ית'. ועל כן גם העונש לא יתפשט ולא יאריך ימים על האדמה. כי כבר ידענו הפרש בין האדם אשר יחרה אפו בנקל לאיש ארך רוח. (ח) כי הראשון יבהל ברוחו לכעוס מהר ברגע לנתוץ ולהאביד אמנם אם תמתין עד כלה זעם בהיותו נוח לרצות כבר יתנחם האיש ההוא תכף ומיד ויבקש לשוב אליו וירפאהו ממכתו. אבל האיש ארך אפים וקשה לכעוס כאשר יחרה אפו אין תרופה למכתו ואין קץ לזעמו באופן שהנופל תחתיו לא יקוה שלום ממנו ולשוא יעמול לשוב אליו וירחמהו. על כן הי"ת לא יכעוס על בניו אלא במדה הראשונה וכמה זעמו רגע ואם ישב בדד וידום מי שנטל עליו עד כלה זעם ישוב אל ה' והשיב מעליו אפו. וכן כתוב (ישעי' י"ב) אודך ה' כי אנפת בי ישוב אפך ותנחמני משבח ואומר הנביא חרון אף ה' הוכח יוכיח החוטא אולם כאשר ישוב אפו בכמעט רגע יבקש לנחמהו ויעשה עמו טוב וחסד תחת הצרות והרעות: