מלאכת מחשבת חלק ב רעג

בהבעיר את הבערה ותאכל בקצה המחנה שהוא הערב רב היושבים בקצות המחנה כי לא הורשו ליכנס במחנה העברים ולכללם בדגלים ובשבטים כי לא בשם ישראל יכונו והיה חונים בקצה האחרון סביבות המחנה. והטעם שבמקום תחנותם לבד בערה אש ה' ולא בישראל לפי שאלו היו המתאוננים ולא ישראל כאמור ויהי העם כמתאוננים וכל מקום שנא' העם בחטאים מדבר וכפי' רש"י. ולפי שבהבעיר האש בקצות המחנה אין ספק שב תו משם פלטים מן הנחלשים ההם אל תוך המחנה ונמלטו מן הערב רב בקרב אחיהם בני ישראל וישראל רחמנים מסתמא אספו אותם אל תוך ביתם למלטם מן האש הנורא הנה ביאר לנו הכתוב כי לא כן עשו ואוי לרשע ואוי לשכנו ובחמלת ישראל עליהם נכשלו בעונם והיה להם לזרא. באמרו והאספסוף אשר בקרבו פירוש אותם הרשעים שישראל אספום בקרבם המה אשר בהיותם בקצה המחנה התאוו תאוה בינם לבין עצמם הנה חזרו לסורם כמנהגם הראשון ושבו וסבבו שבכו גם בני ישראל ויפתום בפיהם אשר בטרם זה לא עלה על לבם אכן בהתחברם לרשעים פרצו את מעשיהם ואמרו בפירוש כלם מי יאכילנו בשר. וכאשר שמע משה עתה את העם ירצה הערב רב אשר היה בוכה למשפחותיו רוצה לומר למשפחות משה רצונו לבני ישראל הכשרים (שלכך כינה אותם בשם משפחות משה) ושכל איש מהרשעים ההם היה בפתח כל אהל מבני ישראל להדיחם מעל ה' ושחרה אף ה' מאד על כלם זה היה בעיני משה רע שהי"ת יחרה אפו גם על הכשרים והפשע בערב רב אשר נספחו על בית יעקב והסיתו והדיחו את ישראל ואלה הצאן מה עשו? זהו שאמר למה הרעות לעבדך ויחרה אפך על אלה שלא חטאו אלא בשביל הגרים ואם יקשה בעיניך לאמר אתה גרמת ובשלך הרעה הזאת להם שלקחת מעצמך הערב רב ולא נמלכת בי כאשר אמרו חז"ל אין זה ראוי כי אדרבה למה לא מצאתי חן בעיניך ולא עשיתי טוב לשום אני משא העם הזה עלי לגיירם ולהכניסם תחת כנפי השכינה? וכי בשביל זה אהיה חייב לשאת אותו בחיקי שלא יחטא לעולם? האנכי הריתי וגו' ל ובפירוש הזה יתיישבו כל הערעורים. וגם כל העם שכתוב על מקומו יבוא בשלום. ואע"פ שקרא משה העם לכל שש מאות אלף רגלי הטעם שאף הם היו במרד ובמעל כמו שנאמר וישובו ויבכו גם בני ישראל שגם הטובים שבו ובכו והפכו סורי הגפן נכריה לעשות הרע בעיני ה'

זכרנו את הדגה וגו': עד וברדת הטל על המחנה לילה ירד המן עליו

נפש האדם מתפעלת בדבר הנראה (ה) והחוש הפנימי יקבל צורת הנראה מן החיצון עד שיצוייר בשכל הדבר ותתהוה הזכירה בו ויכתב בספר הזכרון כאלו תמיד תמונה לנגד עיניו מן הדבר ההוא כידוע בחלום בחזיון לילה בתנומות עלי משכב. ולפי שהורגלו ישראל במצרים תמיד לאכול דגים וירקות התפעל חושם מהם עד שתמיד יזכרום. על כן אמרו זכרנו את הדגה את הקשואים וגו' כלומר לשעבר זכרנו בכל יום ויום היו הדגים והעשבים אז זכרון לבני ישראל, אמנם עתה בהפך אינם זוכרים דבר מהם עוד ואינם פועלים בחוש אלא נפשם יבשה לדמיון הדברים היבשים הנראים הואיל ותמיד אל המן עיניהם ומעולם לא יראו דשא עשב מזריע זרע אלא דבר לבן פועל ביותר בחוש הראות כידוע ואותו הגוון תמיד אצלם או ברחים או בפרור בבתים בחצרות ובשדות על כי ברדת הטל על המחנה באישון לילה ואפלה ירד המן עליו באופן שלא נשאר רגע לחזות בנועם ה' ממגד תבואות שמש וממגד ארץ ומלואה כגן ה' כארץ מצרים: