מלאכת מחשבת חלק ב רסט

שלא תריעו כלומר לא תעשו רע. ותשוב תראה לקמן כאשר תבא מלחמה על הצר הצורר אתכם והרעותם תרועה וביום שמחתכם וגו' ותקעתם תקיעה

וכי תבואו מלחמה בארצכם: פירשו בו על היצר הרע שהוא הצר הצורר האדם. ועל כן תקנו מלכיות זכרונות ושופרות בראש השנה. לכך כתוב וכי תבואו מלחמה ולא תבוא ירצה שהמה יבואו במלחמה וילחמו בקרבכם

ויהי בשנה השנית וגו': עד ויסעו בראשונה על פי ה' ביד משה

ליישב הכפל בפסוק הזה האחרון שנראה כלו מיותר נאמר שאמנם (ב) לשמוע בלמודים והחכמות נצטרך להקשיב בראשית איזה צוויים ואזהרות אין בהם טעם ואם לא נקבלם לאמתיים אין לחכמה ההיא מהלך ואין לה רגלים. וכן בתורתנו אם לא נקבל הקבלה האיך נפרשנה כהווייתה? ואם לא נקשיב מלמדינו שילמדונו לקרות תמחה את זכר עמלק. אולי נקרא זכר? וכדברי שמאי אל הבא להתגייר להורות לו צורך הקבלה ללמוד חכמת התורה. כדבר הזה בנסיעת ישראל עין בעין יראו הענן בנסעו ובהעלותו מעל המשכן ואז יסעו ובשכנו ישכנו בני ישראל עד שבפעולה הזאת אין צורך לקבלה מפי משה כי בעיניהם יראו ולא זר. אמנם עוד חזון למועד ועדיין צריכים אנו למודעי שיודיעונו הדבר על בריו בראשית הדבר אופן הנסיעה והעמדה והוא להאמין שכאשר יעלה הענן יש לישראל לנסוע וכאשר ישכון הענן ישראל יעמודו ולא בהפך או דבר אחר ושעליית הענן ושכנו יהיה סימן לפעולתו. לכן בהכרח צריך להאזין דברי משה ולקבל הדבר מפיו. שה' נתן לנו לאות ולמופת נסיעתנו עליית הענן מעל משכן העדות ולסימן עמידתנו לשכון בשכון הענן ולא לסימן דבר אחר. וזה אמרו נעלה הענן וגו' ויסעו. אולם הוכרחו לשמוע דברי משה בראשונה שזה אות הנסיעה ולא אות דבר אחר. ויסעו בראשונה על פי ה' ביד משה שהיא הקבלה ואינה מופת ולא בחוש ע"כ אמר בפרשת בשלח ויסע משה את ישראל מים סוף שהסיעם בעל כרחם רצונו שנתן להם ולימדם חוקי הענן שיסעו המה ביום העלותו מה שלא התאמת להם במופת כי אם מפי ה' ביד משה ובא הכתוב בזה לתת טעם למה נסעו בזה האופן ובתנאים הנזכרים ל כי כן למדו מפי משה בראשונה

ויאמר משה לחובב וגו' עד והיה הטוב ההוא אשר ייטב ה' עמנו והטבנו לך

הלא למשמע אזן תרבינה הספקות במאמרים האלה א' באמרו נוסעים אנחנו אל המקום וגו' ומבואר שכבר ידעהו יתרו חותנו בהיות כל מכוון הוצאתם ממצרים להביאם אל הארץ אשר נשבע להם? ב' אשר אמר ה' אותו אתן לכם יראה הלשון מגומגם כשלא אמר אל הארץ אשר הבטיח ה' לתת לנו ומלת אותו תורה הבדל מקום למקום ורוצה לומר אותו אתן ולא אחר וצריך לשאול מהו כוונת הפסוק בזה? ג' בטעם שהביא אליו כי ה' דבר טוב על ישראל הוא דבר ברור שהי"ת אמר ליתן להם טוב ברצותו להנחילם ארץ זבת חלב ודבש? ד' יקשה הכפל במענה יתרו למשה ויאמר אליו לא אלך כי אם אל ארצי ואל מולדתי אלך והיה די שיענהו לא אלך! מבלי שיאריך להגיד לאן ילך? ה' בטעם השני שענה לו משה אל נא תעזוב אותנו כי על כן ידעת חנותנו וגו' אין זה בנותן טעם לשבח לשלא ילך? ו' מה שהוסיף לו משה במענה השני יותר על הראשון להכריחו לישב עמהם והנה הדברים האלה כפשוטן אמר לו בראשונה ולא נתפתה ולמה ישמע לו אח"כ בדברים אלה עצמן? אמת שבשניה שינה הלשון וכתב והיה