מלאכת מחשבת חלק ב רנט

לפנינו בסמוך גם זה מאת ה' מן השמים כאשר צוה אל משה ולא מלבו

איש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם למעול מעל בה'

מה שלא כתב נפש כי תחטא וכדומה מן הלשונות הנהוגות בכתוב? וכן מה שאמר למעול מעל ולא כתב ומעלה מעל? נראה לפרש בשיטת בעל כלי יקר שאמר בפרשת ויקרא שלכך הקדים חטא למעילה לפי שמדבר בכופר ממון חבירו. ודבר זה יביאנו לישבע לשקר ולמעול בה'. וגם הרב אלשיך פי' וכחש בעמיתו הוא טעם אל מה שלמעלה ממנו למה ימעול בה' מי שיחטא לחבירו לפי שישבע לשקר. ועל פי הדברים האלה הדבר צריך ביאור ועדות נאמנה. כי מי יאמר אליו שזו כוונת התורה. ולא נאמין לדברי המדרש. או שבעונות אדם למקום לבדם מדבר. אלא שהוציאו דבריהם מלשון המקרא שנאמר כי יעשו מכל חטאת האדם למעול מעל בה' ולא בלשון אחר כאשר הוקשה לנו. ורוצה לומר כי יעשו חטאות ועונות שבין אדם לחבירו שזה כוון באמרו חטאת האדם כלומר חטאת של אדם לנגד האדם ולא נגד המקום וזה יביאם למעול מעל בה'. ד"א למעול מעל בה' לפי שעונות שבין אדם לחבירו אם כי המה חטאים קלים מ"מ הקב"ה חושבם חמורים כמעילות וידקדק בהם יותר מעונות שבין אדם למקום הואיל וכפרתם אינו ביד ה' אלא עד שירצה את חבירו. ולכן כאשר יחטאו חטא לאדם יבואו למעול מעל בה' ויהיו בעיני ה' כמעילות

והתודו את חטאתם אשר עשו והשיב את אשמו וגו'

והתודו את חטאתם לשון רבים והשיב לשון יחיד ל גם אשר עשו מיותר? והנכון מה שאמרו חז"ל בפ' שבועת הדיינין ר"ש בן טרפון אומר שבועת ה' תהיה בין שניהם מלמד שחלה שבועה על שניהם ופירש רש"י ששניהן נענשים שלא דקדק למסור ממונו ביד נאמן ובא לידי חלול ה'. ואולם אם כי חטאו שניהם התובע והנתבע מ"מ אין ראוי שיהיה חטאם שוה שהנתבע חוטא בגזל ובשבועת שקר והתובע באשר לא דקדק למסור ממונו לבד. א"כ בתשובתם על שניהם מוטל להודות על חטאם אבל זה על מה שעשה וזה על מה שעשה. לזה אמר והתודו את חטאתם לשון רבים בהיותם שוים בחובת הוידוי אך אשר עשו כל איש בראוי לו. לכן התובע בוידוי לבד עשה מה שמוטל עליו ואין עליו עוד אשם כי קל חטאו לנשוא. אבל הנתבע עוד צריך להביא אשמו וכפר עליו לפני ה'

איש איש כי תשטה אשתו וגו': עד וקנא את אשתו והיא לא נטמאה

ובסוף הענין כתוב או איש אשר תעבור עליו רוח קנאה וקנא את אשתו והעמיד וגו' השנוי וההפרש שבין הפסוקים צריך תשובה. הואיל ונראה יחזה שיש שעבר עליו רוח קנאה אע"פ שלא נטמאה ובסוף הפרשה כתב סתם תעבור עליו רוח קנאה ובהכרח גם שם ידבר כשלא נטמאה שבנטמאה כבר אמור בפסוק הקודם זאת תורת הקנאות אשר תשטה אשה תחת אישה ונטמאה. ואם שמה תעבור עליו רוח קנאה יהיה פירושו חשד לבד ובאמת לא נטמאה גם בזה היה לו לקצר כאשר הוא שם? ועוד יקשה מה שחזר בסוף זאת תורת הקנאות וגו' מה שבכאן כבר אמור ומפורש? ואולי הטעם שבזה לא בא ללמדנו שיהיה איש חייב להביא את אשתו אל הכהן אע"פ שלא נטמאה כאשר חשד בה ונסתרה לבד. אלא הפירוש שיכול להביאה בכל פנים אם תשטה אשתו ומעלה מעל בו ונטמאה וזה בתנאי שיעבור עליו רוח קנאה ירצה שראה אותה מדברת עם השכנים כדברי חז"ל