מלאכת מחשבת חלק א רלב

לדמיון הנשואים יעברו לפניו אמנם באדם על כל אלה תלמדנו האמונה שניתנה בו נשמה רוחנית (ג) היא תפעול בשכל פעולות הנשואים והצורות. ועם כל זה הצורות החיצונות יניעו באיזה פעם האדם ג"כ כאשר השכל לא יפעול או בשביל היותו עסוק בדבר אחר או לפי שנשתעבד אל החומר לרוב פחיתותו ולרוע סדר השכלתו. אבל בשכל טוב ואיש לא יתור אחרי לבבו ואחרי עיניו אלא אחרי נפשו ורוחו לא יצטרך להתנועע מכח תורת הנשואים החיצונים. ונפשו לא תשאל תנועתם מן הדם ומהעצמים החיים שבו. אדרבה היא תעזור לו להתנועע כי היא הנותנת השכל במרומים יניע כל תנועות האדם בטעם ורצון מה שלא ידענו בבעל חי שאינו מדבר. אם כן באדם ראוי לומר שהדם הוא בנפשו ונכון שהנפש תניענו וכאלו היא מקום לו. ובשאר בעלי חיים הדם הוא מקום לנפש באשר הדם יניע אותם כאמור. על פי הדברים האלה יפה פירש הכתוב כי נפש הבשר בדם היא ירצה נפש כל חי מן הבהמה ומן העוף היא מקבלת תנועתה מן הדם והדם מושבה. ואני נתתיו על המזבח לכפר על נפשותיכם הרוחניות אשר בהנה הדם הוא בנפש והנפש האלהית שבדם היא מקום ותנועת הדם. על כן אמרתי לבני ישראל כל נפש מכם לא תאכל דם ושאין בכל נפשותיכם איכות הרע שבדם. אולם בגר הגר שאי אפשר שלא קנה בנפשו הרוע ההוא שכבר אכל ממנו לפחות לא יאכל דם מכאן ואילך שלא יוסיף הרוה על הצמאה לכן לא אמר בו כל נפש שכבר נפש הגר נתלכלכה בדם בהיותה בגיותה אלא שלא תאכלנו מכאן ולהבא. ועוד הוסיף כי נפש כל בשר דמו בנפשו הוא להגיד לנו טעם האיסור אשר עד הנה לא נאמר והוא שהדם מוליד רוע איכות ברוח ובנפש החי. כי אמנם נפש כל בשר דמו בנפשו הוא באופן שיתערב הדם בנפש ויתהפך לאכזר כיענים כמוהו. לכן אמרתי לבני ישראל דם כל בשר לא תאכלו כי נפש כל בשר דמו היא כלומר (ד) נפש כל בשר ורוחו וטבעו יהיו כאשר יהיה הדם בדמותו בצלמו ותקנה איכות כאיכותו לבלע ולהשחית: כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה לא תעשו וגו': עד וחי בהם אני ה'

אשאל ואנסה בפסוקים האלה שאלות א' יראה הלשון מאריך בלי טעם כאשר אמר שמעשה ארץ מצרים וגו' לא תעשו והוסיף אחר כך וכמעשה ארץ כנען וגו' לא תעשו במקום שאמרו לקצר ולומר כמעשה ארץ מצרים וגו' לא תעשו? ב' גם בהוסיפו ובחוקותיהם לא תלכו מאמר בפני עצמו ולא עירבם יחד כמעשה וכחוקות ארץ מצרים וכנען לא תעשו? ג' בטעם שאמר אשר ישבתם בה כי אין טעם לפי שישבו בה שלא יעשו כמעשיהם ואם מעשיהם רעים וחטאים לה' יהיה אסור לעשותם בהחלט אף אם לא ישבו עמהם? ד' גר יפלא שבארץ כנען לא אמר אשר תשבו שמה כלשון שלקח בארץ מצרים אלא שכתב אשר אני מביא אתכם שמה? ה' מה שבחוקות ארץ מצרים וכנען לקח לו לשון הליכה שנאמר ובחוקותיהם לא תלכו אולם בחוקות הי"ת אמר בלשון שמירה ללכת ואת חוקותי תשמרו ללכת בהם ולא אמר בחוקותי תלכו? ו' הואיל וכבר אמר את משפטי תעשו וגו' מדוע חזר לצוות ושמרתם את חוקותי וגו' והכל צווי אחד הוא מבלי תוספת ומגרעת? ז' בשנוי הנראה בפסוק שני מבראשון כי בראשון כתב עשייה במשפטים ושמירה בחוקות ובפסוק שני עירבם ביחד וכתב שמירה בשניהם ל ולא דבר רק הוא. ח' בהוסיפו אשר יעשה אותם האדם וחי בהם וצריך לידע אם הוא הבטחה שיאריכו ימיהם בזכות שמירתם או אם ספור מה שיארע להם? ט' בפסוק ראשון התחיל במשפטים וסיים בחוקים אבל בפסוק שני חוקים בראש ואחריהם המשפטים? והביאור לכל אלו כי אינו דומה יושב בארץ ידועה לו שחן מקום