מלאכת מחשבת חלק א ריז

בצלאל לעצמו היקר והנכבד שבמשכן ירצה הארון שכן כתוב ויעש בצלאל את הארון ואולי הוא בנין אב לכל בית קדש קדשים שכלו מעשה ידיו. ולשאר החכמים הניח כל שאר המשכן איש איש אל עבודתו ואל משאו. והבגדים יקרי הערך והמעלה וכל הדברים אשר שם הזהב לא פעלו בהם אלא בצלאל ואהליאב. ומן הדין שעל כל האומנים החכמים מיתר העם שהפקיד משה יהיה הוא בעצמו שוטר ומושל עליהם. ואם כן עליו ליתן דין וחשבון על פעולותיהם משא"כ בבצלאל להיותו איש נכבד וגדול בעיני העם והגון להקרא המלאכה על עצמו ועליו ליתן חשבון על הפקדון אשר הפקד אתו ואין למשה חיוב ואחריות עליו. ועוד שהית' בחר בו כמ"ש ראו קרא ה' בשם בצלאל. ואין למשה לכנוס בעובי הקורה לחשוב חשבונות רבים ממה שבא בידו כי יראה מזה שנסתפק אם הקב"ה בחר באיש נאמן והגון חלילה. ולפי שכמעט כל הזהב הצריך למשכן פוקד על פי בצלאל ואהליאב על כן עליהם היה ליתן דין וחשבון ולא על משה. ובשאר הדברים כסף ונחשת העשוי על ידי כל חכם לב על משה מוטל הדבר. ואם כי גם משה וגם בצלאל ואהליאב עשירים ונדיבים היו ובאמונה הם עושים ואינם צריכים לתת חשבון כי לא יחשדום הקהל מ"מ רצה משה לרוב ענותנותו ליתן מכל מה שמוטל עליו וכתבו בפרשה הזאת. ולא נתן מהזהב והתכלת כי לא עליו המשא והמלאכה. אמנם בצלאל ואהליאב לא חשו לתת חשבון משלהם כי היו שנים בדבר ולא קרובים זה עם זה ואין לחוש שיניח אחד את חבירו לגנוב דבר של הקדש. על כן כתוב אלה פקודי המשכן משכן העדות מהדברים שנפקדו על ידי משה. ירצה כסף ונחשת ולא מהזהב והתכלת וארגמן אשר לא פוקדו על ידו. כי אמנם הזהב והבגדים ובצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה עשה וגו' פי' על ידו הופקדו הזהב והבגדים ועליו היה לתת חשבון ולא עלי להיותו נבחר מאת ה' ולא מאתי. וז"ש עשה את כל אשר צוה ה' ולא אמר אשר צוה משה. ורצה גם כן להתנצל בעדם ולומר כי נאמנים הם ועוד שהם שנים לא ראי זה כראי זה ואין לחוש שיגנבו באמרו ואתו אהליאב בן אחיסמך וגו' חכם וגו' אף בצלאל נאמן ואין להרהר אחר מדותיו שהרי היה אתו תמיד גם אהליאב ובהיות זה משבט אחד וזה משבט אחר לא קרובים זה עם זה א"א שיניח זה את זה למעול בזהב הקדש. וגם אין לומר שבעבודת הבגדים יוכל בצלאל להסתיר מקצת הזהב ולומר שבתכלת ובארגמן הונח הואיל ואין יכולת לשקול הזהב המעורב עם המשי וכאשר הרוקמים לעת עתה יגנבו דים. אין לחשוב כזאת על בצלאל כי אמנם אהליאב היה גם הוא חרש חושב ורוקם כמוהו ויודע בביאור הכל דקה מן הדקה באופן שיש להודות על אמונתם ואין לשאול מהם דין וחשבון. ולכן כתב בכסף ובנחשת עשה לשון יחיד שהם הדברים המוטלים על משה לבדו והוא יתן חשבון. אבל בתכלת ובארגמן כתיב לשון רבים עשו ירצה בצלאל ואהליאב ולהיותם שנים אין לשאול מהם החשבון בדיוק. וגם מזה כתבנו בפרשת תצוה. ד"א כי אולם הזהב התכלת והארגמן היה לבגדי כהונה לאהרן אחיו ולבניו ואין סברא שיעכב משה לעצמו מה שהיה משל אחיו ובניו והרי הם כשלו אבל הנחשת והכסף העשוי למלאכת המשכן רצה לתת חשבון על כן כתוב אח"כ ומן התכלת והארגמן עשו בגדי שרד לשרת בקדש ויעשו את בגדי הקדש אשר לאהרן וגו' רצה להודיע בכפל הדברים מה שבלבבנו שאף בתכלת ובארגמן לא ניתן חשבון אלא דרך כלל עשו בגדי שרד והטעם לפי שעשו בגדי הקדש אשר לאהרן ולא ימעול משל אחיו. ואמנם אע"פ שהזהב היה נכנס גם במנורה השלחן והארון מ"מ הואיל וא"א לצמצם החשבון בבגדים שאין שם מי שיוכל להוכיח בבירור