מלאכת מחשבת חלק א קמח

להוליד נשותיהן כלשון עם ועם בחוצות יאמרו למילדת מפורסמת שיש לה בתים הרבה. זאת נחלת עבדי ה' כי יראו האלהים לא אירע להן סכנה עם פרעה וניצולו. ועוד ויעש להם בתים. שעבדו אלהים והרויחו: ויאמר מי שמך לאיש שר ושפט עלינו הלהרגני אתה אומר וגו'

נכון להסתכל בלשון הכתוב בהתחילו לשון יחיד ויאמר והוסיף לשון רבים ושופט עלינו וסיים בלשון יחיד הלהרגני? גם אתה אומר ואין טעם בדברי משה שיאמר להרגו והיה טוב שיכתוב הלהרגני אתה חושב ל ולמעלה בדברי משה לרשע למה תכה רעך היה לו לומר למה הכית ל שאם עדיין לא הכהו מי יאמר לו שיכנו ל ולבי אומר לי כי משה בראותו עברים נצים הוכיחם בדברים לומר שלא יכו זה את זה. כי אם לא יחדלו מלינצות הנה בהכרח יבואו להכות איש את חברו. וזהו לשון למה חכה רעך בלשון עתיד שבודאי תכה רעך אם לא תחדל מריב ומצה. אמנם אחד מהם ענהו שלא היה מוכיחם מטובתו אלא לרעה שאם היה רצונו להוכיח לטובה לא היה לו לומר למה תכה בלשון יחיד ובלשון הכאה אלא למה אתם נצים הואיל ואין אחד מהם מכה את חברו אלא בהכרח שבאמרך למה תכה ובלשון יחיד לאחד ממנו תחתיה תעמוד הבהרת ורוצה אתה להרגני ולומר כי הוא הרגני ולזה כוונת באמרך למה תכה ומאמר שיצא מפיך הוא מחייבך: ויהי בימים הרבים ההם וימת מלך מצרים ויאנחו בני ישראל מן העבודה ויזעקו

מדוע הפסיק הענין ולא כתב ויאנחו ויזעקו בני ישראל מן העבודה או בלשון אחד לבדו ולא יכפול לאין צורך? (ד) אבל כי האנחה ללב נשבר ונדכה היא קצת תרופה ומקלת שברון מתנים והלב ברגע כמימריה. ועל זה כתוב בקינות (איכה א') כי רבות אנחותי ולבי דוי כלומר מכתי אנושה ועד תכלית עצומה עד כי אף אם רבות אנחותי ואתאנח תמיד להקל שברון לבי עם כל זה ולבי דוי תמיד. וישראל במצרים היו כ"כ דחופים ותכופים בעבודה קשה שלא היה להם פנאי לצעוק אל המלך הקב"ה. אמנם ביאר הכתוב כי במות מלך מצרים והיו המצרים טרודים לאוקמי מלכא אחרינא ביני וביני לישראל היתה ההרוחה להאנח מן העבודה ולהיות להם קורת רוח כמו שהאנחה משבתת היגון הגדול שבלב שביתה מועטת עד כי יכלו להתפלל אל ה' ויזעקו: ותעל שועתם אל אלהים מן העבודה

למה זה כתב מן העבודה והוא יתור מבואר ל גם למטה ראיתי את עני עמי וגו' ואת צעקתם שמעתי מפני נוגשיו כי ידעתי את מכאוביו כל הני למה לי? וכן ועתה הנה צעקת בני ישראל באה אלי וגם ראיתי את הלחץ כל אלו כפלי כפלים ידוע היתור בהם לאין צורך ל בעל כלי יקר חשב שהי"ת לא הרגיש בלחץ עמו עד כי צעקו אליו. ונראה בעיני הפך הדברים. שהקב"ה הביט און ביעקב וראה עמל בישראל בתוך ארץ מצרים אף אם רעים וחטאים כאמור ביחזקאל (כ'). והנה מצדם לא היו ראויים להגאל. ולא ענה ה' אל צעקתם ולא הקשיב אל שועתם אלא בעבור שמו הגדול כי חנון ורחום הוא ובצרתם לו צר. ורצה הכתוב להודיע זה לנו ואמר ויאנחו בני ישראל ויזעקו אבל הי"ת לא הקשיב שועתם אלא רחמם על העבודה. וכן למשה ראיתי את עני עמי מפני הלחץ והענוי ושמעתי צעקתם לא בזכותם אלא מפני נוגשיו כי ידעתי את מכאוביו שנכמרו רחמי עליהם. וכן הנה צעקת בני ישראל באה אלי לפי שראיתי את הלחץ: