מלאכת מחשבת חלק א קלו

וישועה באהלי צדיקים וגו' לא אמות כי אחיה ואספר מעשי יה יסור יסרני יה ולמות לא נתנני. ובדבריו אלה יקשה על אמרו לא אמות כי אחיה ולא אמר לא אמות אבל אחיה מלבד שהוא כפל שבודאי לא ימות אם יחיה? ועוד לא יעלה על הדעת שצדיק כמותו יירא מן המות אשר הוא סוף כל אדם? אבל הדבר ראוי לענינינו לדמיון ראב"ש שהיה קורא היסורין בואו אחי בואו רעי ולבקר היה משלחם מפני ביטול תורה באופן שלא פחדו השלמים ההם (ה) מתהפוכות הזמן כל עוד שלא יבטלום מהלמוד ותענוג נשמתם ורוחם והם הם קראום יסורין של אהבה ואף במיתתם קרויים חיים כי אולם אם יבטלו תענוג הנפש ויבלבלו השכל והלב הן יסורין ממש וקרויים סובליהם מתים. זהו כוונת דוד קול רנה וישועה באהלי צדיקים תמיד לבם שמח ועלז ולא יפחדו כאשר אמרנו. ולכן לא אמות כי אחיה ירצה אינני רוצה למות בעודני חי ויהיה פי' כי אחיה בעת שאחיה כמו כי ישאלך בנך וכאלה רבים בכתובי'. ויהיו לי יסורין של מיתה הואיל ובחרתי לספר מעשי יה שלא יהיה בהן ביטול תורה. וכן ה' יתברך קבל תפילתי שיסור יסרני יה ביסורין של אהבה ירצה ביסורי הגוף ולב אמיץ לסבלם עד שלמות לא נתנני להיותי קרוי מת בעודי חי. וזה לפי שעל היסורין נפשי צהלה ושמחה כמו שאמר קול רינה וישועה באהלי צדיקים וגו'. בדרך הזה אמר יעקב ליוסף (ו) הנה אנכי עד הנה הייתי מת תמיד. כי רוחי נשברה ודאגת מיתתך ביעתתני. אך אולם עתה בראותי פניך כבר נסע נגלה ממני זה היגון וצער לבבי עד כי בעת שאמות אמות פעם אחת ולא אשנה לו ולא אהיה מת תמיד. ד"א עד הנה הייתי מת תמיד ואם בא המותה אלי לא היה ממית איש חי אלא גברא קטילא קטיל. ועכשיו שנשמתי חזרה לי כמקדם המותה אצפה ותקרא בי מיתה כשאמות: ד"א כל זמן שיחיה האדם בחיי צער ואנחה ויבואו אליו ימי הרעה יחיה בחיים ההם זמן ארוך לא ימות לשחת לכלה הפשע ולהתם ימי בכייתו. אך אם יבוא לו שמחה וששון תיכף ומיד יעלה מות בחלוניו. וזה גלוי וידוע לכל באי תבל זה וידעתיו גם אני בשברון לבי וככה דברי חז"ל ג' מתנות טובות נתן הקדוש ברוך הוא לישראל ולא נתנן אלא ע"י יסורין. מה ראתה אסתר שזימנה המן רבה אמר לפני שבר גאון. כל שעברו מ' יום בלי יסורין פורענות מזומנת לו. לכך אמר יעקב עד הנה שהייתי דואג ומצטער לא מתי. אבל עתה ידעתי באמת שאמות מהר בראיית פניך ששון ושמחה מצאתי ונס יגון ואנחה: וילקט יוסף את כל הכסף הנמצא בארץ מצרים וגו' עד לא נשאר לפני אדני בלתי אם גויתנו ואדמתנו וגו'

ראוי לפרש לפי פשוטו של מקרא. כי אלו השתי שנים היו בסוף שבע שני הרעב והכתוב סתם ולא פירש בסמכו על מה שאמר שיהיו שבע שני רעב. ויתכן שבחמש שנים הראשונות לקט יוסף כל הכסף עד תום כלו. כי אי אפשר שבשנה הראשונה יתום כל הכסף מארץ מצרים וכנען ולא יכלכלם עד שיצטרכו לתת גם מקניהם לאוכלם בשנה אחת באמור הכתוב וינהלם בלחם בכל מקניהם בשנה ההיא! וגם אם נתנו תחלה כספם איך אמר שנהלם במקניהם בשנה ההיא ולא הזכיר הכסף ל לכן לפי הפשט לקט הכסף בחמש שני' ובשנה הששית נהלם במקניהם ובשנה השביעית באדמתם. ונתן להם זרע שיזרעו לשנה השמינית ומשם והלאה הארץ נתנה פריה ותם הרעב. ולא נתן להם זרע בשנים הראשונות ל כי בכל ז' שנות הרעב האדמה לא תתן את יבולה מכל וכל הואיל שלא בא הנילוס להשקות הארץ כנהוג. ומה שאמר בשנה השנית לא שנית לרעב אלא שנית לנתינת מקניהם כאשר אמר ותתום השנה ההיא ולא אמר השנה הראשונה ובאמרו ויבואו אליו בשנה השנית כאלו אמר בשנה האחרת ירצה