מלאכת מחשבת חלק א קלה

מלגרות (איכה ב') אל תתני פוגת לך שלא תנוח מלבכות והעד שכתוב אחריו אל תדום בת עינך. כי אמנם (ב) כאשר ישמע אדם בשורה טובה פתאום אפשר שימות מגודל הששון כמו שאירע לשרה לדברי חז"ל. ולכן הזהירונו אל תכנס לביתך פתאום. והטעם שהרוחות החיוניות המתפשטות באברים להניעם לפעולתם עיקרם בחדרי הלב וכאשר ישמעו נענוע הלב חזק ואמיץ נגד טבעו אשר יתנועע ויפתח מרוב השמחה בשמעו הבשורה ירוצון כמראה הבזק כלפי חוץ כי כן דרכם. ואנחנו נראה ההפך באדם המפחד שאז כל הרוחות יעזבו קצוות האברים ויכנסו אצל הלב לעזרו כי בהתפחדו יסגר בעצמו באופן שיצננו ויתלבנו פניו ידיו ורגליו. כן בדבר הזה בהפכו. וכאשר תנועת השמחה חזקה למאד גם הרוחות יתפזרו אל הקצוות ויתפרדו איש מעל אחיו ויעזבו הלב ריקם וימות האיש ההוא כעת רגע. פירש לנו הכתוב הזה שהיה מחסדי הי"ת עם יעקב שלא מת בשמעו עוד יוסף חי ורוחותיו לא התנועעו בחזקה כאשר היה מן הראוי. מן הטעם שלא האמין בתחלה לדברים שספרו אליו בניו עד שמעט מעט הבין הדבר על בוריו ולא שמע הבשורה ברגע כמימריה ותבוא אליו בלאט ויוכל להתאפק ולא מת. וז"ש ויפג לבו פי' שעמד לבו מתנועתו הגדולה שהיתה ראויה על השמועה ההיא על כי לא האמין להם מכל וכל עד כי דברו אליו את כל דברי יוסף וירא את העגלות וביני ביני איהניה ליה שטותי' ששמע והבין הדברים במתון מתון ולא אירע לו מקרה בלתי טהור. ד"א עוד יוסף וגו' וכי הוא מושל בכל ארץ מצרים ויפג לבו כי לא האמין להם. פירוש עוד יוסף בצדקתו ולא זז מהיות יוסף. וזה לפי שלבו אמיץ בקרבו ובהיותו מושל על המצרים לא שמע ולא האמין לדבריהם. וזאת היא הבשורה היותר טובה שהביאו ליעקב: אמותה הפעם אחרי ראותי את פניך כי עודך חי

אמת ואמונה (ב) כי כל זמן שיחיה האדם בחיי צער ויגון ויסורין ממשמשין ובאים בגופו וכל שכן בדעתו חייו אינם חיים ויקרא מת בחייו או חי אשר הנו מת בכל רגע כמוני אנכי היום נעויתי שחותי עד מאד ועוונותי הטו אלה. ומה טוב אמר שלמה (קהלת ד') ושבח אני את המתים שכבר מתו. כי המתים אין ספק שכבר מתו ל אלא שרצונו לאדם חי והוא מדוכא ביסורין כדכתיב (ישעי' ו') בשנת מות המלך עוזיהו שנצטרע. ואמנם יקרא חי האוכל בשמחה לחמו אין שטן ואין פגע רע. ואיש המעונה והמדוכא טוב ממנו הנפל והמת. לא כן היושב ביום טובה כי טובים חייו ממיתתו. זהו כוונת שלמה ושבח אני את המתים אך אולם המתים שכבר מתו טרם מותם ירצה שנדונו ביסורין ואני משבחם יותר מן החיים אשר הם חיים עדנה אוכלים ושמחים בחייהם בלי יסורין כי טוב בעיניו העדר הרע מהוויית הטוב על כן אמרו חז"ל רשעים בחייהם קרויים מתים צדיקים במיתתן קרויים חיים. והטעם (ד) שרבים מכאובים לרשע בחייו ותמיד לבו נוקפו וכליותיו יוכיחוהו לאמר מדוע ככה עשיתי אוי לי כי פעלתי און. אבל הצדיקים לא מבעיא שלא יתענו מדאגה מדבר ולא שמו על לב תהפוכות הזמן כי הכל הבל. אלא גם לא ידאגו כי יקרום מכות ויסורין בגופם כי הכל יסבלו באומץ הלב. לפי זה הרשעים תמיד בחייהם כשהם חיים חיי שמחה וטוב לב עם כל זה קרויים מתים הואיל ולבם אין נכון עמם ותמיד ייראו ויפחדו מפשעיהם לכל חטאתם באופן שבהיותם תמיד בחיי צער קרויים מתים. אמנם הצדיקים אף במיתתם ירצה בסבלם יסורין בגופן ובממונם בהיות לבם נכון לא ייראו משוד כי יבוא ולכן קרויים חיים. הנה מבואר כי מי שלא יסבול בנפש רחבה יסורי העולם הרע והעכור הלזה ואין לו לב אמיץ בגבורי' טוב ממנו הנפל והנו בחיים אדם מת. על כן התפלל דוד (תהלים קי"ח) קול רינה