מלאכת חושב צג

ע"ש. ואם כן בשריפה דערלה דאין לו זמן קבוע אינו סופו להקל דבמשך זמן ימצא עצים. ועי' בספרי שבעת הנרות על התשב"ץ סי' שס"ח

את שדרכן כו'. פרש"י ערלה וכה"כ קאי אוכלין ישרפו ומשקין יקברו. וכתב בהגהת הרש"ש דאתרומה לא מצי קאי מדאיתא:

בספ"ק דפסחים דתעשה זילוף עי' שבת דף כ"ה פ"א בתוד"ה כך. ושאר נשרפים אמרינן בס"פ כל התדיר נסכים שנטמאו כו' ושורפן אלמא מה שמן התורה בשריפה אפילו משקה נמי וכן חמץ לר"י דיליף מנותר אפילו משקין חי"ב לעשות היסק גדול ולשורפן ורק בערלה וכה"כ והטעם משום דשריפה דידהו לא כתיב בלשון חיוב רק פן תוקדש כו' וכן הק' במש"ש התוס' בשבת דיש לומר דמה"ת צריך תרומה טמאה שריפה מדאיקרי קודש. וא"כ למה תיעשה זילוף ע"ש. והנה התוספות שם כתבו הא דצריך במשקין דערלה וכה"כ קבורה ובתרומה טמאה תיעשה זילוף הוא משום דשרי בהנאה ע"ש. ולכאורה ק' אי מהני טעם זה על השינוי דמקבורה לזילוף. לא יהני אם צריך שריפה מה"ת משום דאיקרי קודש ומה בכך דשרי בהנאה אטו בשביל הנאתו יעבור על דברי תורה. אך נ"ל להסביר קצת דהא דאמרה תורה לך דבשעת ביעורו תיהני ממנה כדאיתא בשבת שם. יש לומר דהוא קפידא שיבוער דוקא באופן שיהא יכול ליהנות בה אם ירצה. וכיון דבמשקין כשנקפיד לבערו דוקא בשריפה משום דאיקרי קודש. יהא נגר קפידת התורה דהקפידה דביעור דתרומה טמאה יהא באופן שיהא יכול ליהנות דבשריפת משקין דיין ליצא הלאה. מסתבר להש"ס לדחות קפידא דבשריפה כדי שלא לבטל הקפידא שיהא יכול ליהנות בשעת ביעורו וע"כ תיעשה זילוף אף דבאוכלין דמצי ליהנות בשעת שריפה הוא מה"ת בשריפה משום דאיקרי קודש כנ"ל לכאורה. ואדבר קצת במה שראיתי בתשובת עמודי אור סי' כ"ז שהק' לפרש"י דמה"ת מותר להאכיל תרומה טמאה לכלבים דא"כ בבכורות דף י"ב אהא דאר"א בהמת שביעית פטורה מבכורה דלאכלה א"ר ולא לשריפה ובבכור סלקי אימורין לגבוה דפרכינן מדנוהג חלה בעיסת שביעית והרי כשנטמאת אזלי לשריפה. לארם ע"ש. וקצת היה אפשר לדון דמה"ת הוא דאי מדרבנן מאי איריא' פירוק שביעית תפ"ל גם בעלמא אין מאכילין לבהמה מאכל אדם כדאמר ר"ה בתענית דף ב' וכדפרש"י משום ביזוי אוכלין והובא במג"א סימן קע"א סק"א ועי' בספרי שבעת הנרות על התשב"ץ סימן קכ"ו. ושפיר נימא דבשביעית הוא איסור תורה מדכתיב לכם לאכלה נדרוש ולא להאכיל לכלבים כעין דדרשינן לכם ולא לכלבים בביצה דף כ' ע"ב ולעיל סוף פרק הקודם ואכלת ולא לכלביך. והא לאן מונעין באוכלת מעצמה. הוא כדמסיק הרמב"ם שם מדכתיב ולבהמתך כל תבואתה לאכול דמשמע אפילו מאכל אדם. וכדי שלא יסתרו הדיוק דלכם דממעט בהמה עם הא דלבהמתך דמשמע גם לבהמה אפילו מאכל אדם. מפרשינן המיעוט דלכם ולא לבהמה על שלא יאכילנה והא דלבהמתך כו' דמשמע גם מאכל אדם הוא על אוכלת מעצמה. ושפיר יש לומר דמאי דאמר הש"ס לאכלה ולא לשריפה. הכוונה גם אהא דלכם לאכלה ולא להאכיל לבהמה מאכל המיוחד לאדם. ושפיר פריך מדנוהג חלה בעיסת שביעית. והא משכחת לה אופן שלא תוכל הבהמה ליקח מעצמה והוא אינו רשאי להאכילה או לשורפה וכמו דס"ד למעט שביעית מחלה משום האופן אם תטמא אף שאינו מוכרח שתטמא. גם קצת יש לומר ללשון הגמרא בשבת דף כ"ה מצוה לשרוף את התרומה שנטמאת. דמשמע קצת דצריך לפעול בידיו בשריפתן. וה"נ לרש"י דסגי כשמאכילה לבהמה עכ"פ צריך שתהא הפעולה מהאדם להאכילה לבהמה וזה אי אפשר בשביעית. ומ"ש בעמודי אור דאין למעט מלאכלה רק ולא לשריפה. הא ממעטינן מלאכלה מלוגמא וזילוף ולהקיא ומשרה וכביסה כמבואר ברמב"ם שם שם הלכה י'. ושפיר יש למעט גם כן מלכם לאכלה ולא לבהמה מאכל אדם. וראייתו מלוקחין בהמה מדמי שביעית אף דחלב ודם לא חזי לאדם. באמת לכאורה תקשי הא דמי שביעית שנגד חלב ודם [וכן עור] ה"ל סחורה דאסור לקנות מדמי שביעית זולת מאכל. ואי שרי ע"מ שיאכל כנגדן עי' פ"ח דשביעית משנה ח' בלקח עבדים כו'. אם כן ליחייב. בהמת שביעית גם בבכורה ע"מ שיאכל נגד האימורים דאזלי לשריפה. ובלא"ה הק' בספר שי למורא שם בבכורות איך פטרו מה"ט מבכורה מכל וכל משום דאינו בהקרבה דהאי מצינו כמה ענינים בבכור דקדשי אף ע"פ שאינם בהקרבה ע"ש ואכמ"ל עוד היה אפ"ל אי תרומה איקרי קודש יתסר ליתן, תרומה טמאה לכלבים כדקיי"ל אין פודין הקדשים להאכילן. לכלבים עי' ס"פ הקודם ואכמ"ל

דף ל"ד ע"א א"ת ישרף. פי' רש"י בשחטן וקודם זריקה נודע לו שלא חטא. וכ"מ במשנה כריתות דף כ"ג ע"ב [וברמב"ם פרק י"ט מפסולי המוקדשין הלכה י']. והנ"ל דהא דתנא התם בין נודע לו שחטא ובין: נודע לו שלא חטא פליגי ר"מ ורבנן בעד שלא נשחט. דה"ה דקאי הך ברייתא אאם משנשחט נודע לו דהבשר יצא לבית השריפה. דהוא גם כן בין נודע לו שחטא כו' וע"ש בספר הכריתות

אר"פ בציפורתא. המשל"מ פ"א מהלכות משכב ומושב כתב להרמב"ם פי"ט מפסוהמ"ק דלא נקט הא דציפורתא הוא משום דדחה סוגיא דהכא מחמת סוגיא דבכורות דף כ"ג ע"א בהא דנבלה בטילה בשחוטה דהוא רק לענין שלא יטמא במגע. אבל במשא מטמא. וה"נ לטומאת משא דמי דבבת אחת נהנה מהבגד ולא שייך ביטול אלא באכילה דכל משהו שיורד לבית הבליעה אמרינן מהתירא הוא וכן במגע כו' פ"ש. ולענ"ד אכתי תקשי דודאי אינו מטמא במשא אלא בנושא כל התערובות בבת אחת דאז שייך לומר טומאה כמאן דאיתא [ובנשאן זה אחר זה הדר ה"ל כמגע דאפילו, נוגע בכולן טהור ע"ש בתוד"ה נבילה] ובנלקח חתיכה אחת דתו לא שייך לומר דנושא ודאי טומאה ראוי להיות טהור כיון דבאמת נתבטל כבר ויש לתלות דהטומאה נלקח ועי' ביור"ד סימן ק"ט סעיף א' בתערובות חד בתרי דיש מחמירין להשליך אחד שכתב בפ"ת שם סק"ב מהנו"ב דשוב אפילו אדם אחד יכול לאכול השנים הנותרים ולא אמרינן בזה איסורא ברובא אישתייר ע"ש. וה"נ דכוותי'. וא"כ למה ידלק הבגד והשק. הא יכול ליהנות שיקח איזו חוט כמלא הסיט ונוכל לתלות דכבר ניטל האיסור כיון דבאמת נתבטל כבר וכה"ג פשיטא דתו אינו ודאי נהנה מהאיסור. אמנם למ"ש בבית מאיר ביור"ד סימן ק"י בקונטרס לדיני קבוע. שא"א לדבר איסור להתבטל אלא ע"י תערובות ממש הדבר האיסור בתוך ההיתר אבל כשלא נתערבו אלא כל אחת מונח במקומו ואך להעדר הידיעה נעלם מה האיסור זה אינו מתבטל כו' ע"ש. וא"כ אי ל"ש ביטול אלא במעורב או סופו להתערב ממש. הרי הכא החוטין הנארגים בבגד או שק הא כל א' מונח במקומו ואין סופן להתערב ממש אינם בדין ביטול ודין קבוע עלייהו וכהסוברין דגם באין ניכר האיסור במקומו. שייך דין קבוע ע"ש בבית מאיר ובפרמ"ג ביור"ד סימן ק"י בש"ד ס"ק י"ד בד"ה כחלק הב'. אך מדפריך הכא דליבטל ברובא משמע