מלאכת חושב צא

ע"י רפואה גמורה ע"ש. לא תקשי מהכא דנפרש אשר לא יקריבו שאינה קריבה כל עיקר בלא רפואה מאדם ינתה מום עובר שקריבה למחר מאליו בלי רפואה מאדם

ואפילו חי' ואפילו עופות כו'. פי' התוספות כגון שהתפיס תרנגולין לבדה"ב כו'. ובמלא הרועים ערך העמדה והערכה אות ג' תמה מאי אפילו חי' ועוף דאמר. דלבדה"ב מי גרע חי' ועוף מעצים ואבנים כו' ע"ש. ואני תמה על תמיהתו וכי בעצים ואבנים שייך העמדה דזה לא שייך אלא בבע"ח (ועי' ברמב"ם פרק ה' מערכין הלכה י"ב] וכיון דבקרא כתיב והעמיד את הבהמה לפני הכהן. סד"א דוקא בהמה ולא חי' ועיף קמ"ל דבהמה לאו דוקא דה"ה כל בע"ח [ועי' מ"ש בספרי כובע ישועה בב"ק ר"פ כיצד הרגל ריש ע"ב ודוק]. ובמש"ש במלא הרועים אות ב' דלר"ל דת"ק דר"ש במשנתינו סובר דקדשי מזבח אינו בכלל העוה"ר ע"כ ת"ק דבמשנה אינו ר' יודא דא"כ קשה עליו ההיא דספרא כו' ע"ש. איני מבין דבריו דאטו בספרא נקיט הא דבקדשי מזבח ישנו בהעוה"ר. דבאמת לא נקיט שם אלא הא דואם כל בהמה טמאה אשר לא יקריבו קאי אהא דבע"מ יפדו. ואיך יהיה הפדיון לא נקיט כלל בספרא אלא הגמ' מסיק אליבא דריו"ח הא דא"ר עביד להו העוה"ר. והיינו דמפרש דקאי והעמיד והעריך ארישא דקרא דאיירי בקדשי מזבח. ור"ל מפרש דוהעמיד והעריך לא קאי ארישא דקרא דמיירי בקדשי מזבח אלא על בין טוב ובין רע דמיירי בקדשי בדה"ב לדבריו כנ"ל פשוט

א"ה בין טוב לרע מיבעי ליה. עי' פרש"י דכה"ג משמע חילוק בין טוב לרע ובין טוב ובין רע משמע שוין. והנה בסוף פ' קדשים כתיב והבדלתם בין הבהמה הטהורה לטמאה כו' ובסוף פ' שמיני כתיב להבדיל בין הטמא ובין הטהור כו'. הרי במובדלין כתיב בין ובין. ואפשר כיון דכתיב בהדיא להבדיל אין קפידא בזה

תמימין יקברו. פרש"י אף דליתנהו בהעיה"ר עביד רבנן מעלה דיקברו הואיל והוי חזי להקרבה ובתוספות כתבו משום דאין רשאין לפדות בלא מום. וכבר כתב בספר אמרי הצבי בב"ק דף ע"ו בד"ה מכדי דס"ל דמה"ת אין נפדין דמיתה ל"ח מום לפדות עלי' ע"ש. והנה בברייתא דת"כ שהובא הכא בפסוק ואם כל בהמה טמאה אשר לא יקריבו כו' דמוקי שיפדו על מום מסיק טמאה לרבות את המתה יכול אפילו אמר ה"ז הקדש ומתה תפדה ת"ל והעריך את שיש לה העמדה יש לה הערכה זאת שאין לה עמידה אין לה הערכה ולא מרבה רק הקדיש מתה ששוה שעת פדיונה לשעת הקדישה כבהמה טמאה גמורה ע"ש. ומשמע דרק משום שצריך העוה"ר לכך לא מרבי' מטמאה הקדיש ומתה ולולא זה הוי מרבי' מטמאה גם הקדיש ומתה דאל"כ לא היה צריך לטעם שא"א להיות בה עמידה דתפ"ל דלא נתרבה מטמאה רק דומיא דטמאה ששוה שעת פדיונה לשעת הקדישה וע"כ דלא הוי מצרכינן להיות דומיא ממש לטמאה. וא"כ למאי דקיימינן השתא דקדשי מזבח לא היה בכלל העוה"ר היה ראוי מה"ת להיות נפדה מתה גם בלא מום מריבוי דטמאה וצ"ל כפרש"י משום מעלה דרבנן. ואף שהט"ז באו"ח ס"ס תקפ"ח וביור"ד סימן קי"ז כ' דכשיש היתר מפורש אין כח לחכמים לאסור ע"ש. אפ"ל דהא דטמאה לרבות המתה לא חשיב כ"כ מפורש ומצי חכמים למיעבד מעלה שיקברו. ובש"מ בב"ק שם כתב דמיתה זין לך מום גדול מזה יעו"ש. וקצת ראיה יש דמיתה אינו כמום מע"ז דף י"ג ע"ב דאם הקדיש בזה"ז בהמה נועל דלת בפניה והיא מתה ובתוספות שם ד"ה ונשחטי' כתבו דבקדשי מזבח איירי ע"ש. ואי מיתה חשיב כמום. ובמום קיי"ל דאסור לגרום שיבוא לידי מום כמו מניח על אזנו דבילה ובצק כדי שיבוא כלב ויאכלנה כדילפינן מכל מום עי' בבכורות ריש דף ל"ד. וא"כ ה"נ ליתסר לנעול דלת בפניה כדי שתמות דהוי כגורם להטלת מום. ואי מיתה אינו כמום ניחא. ושם פריך ולישווי גיסטרא ומשני אביי אמר קרא ונתצתם את מזבחותי' וגו' לא תעשון כן לה' אלהיכם זה שייך על מעשה בידים דומיא דונתצתם דהוא במעשה בידים ולא בגרמ' בעלמא. ועי' בספרי נש"ר ביבמות דף ל"ג ע"א בהגה"ה אלא מליקה ודוק ואכמ"ל

לר"ל דאמר לרבנן כו'. פי' רש"י לריו"ח דמוקי בבע"מ מעיקרו ניחא דנפדה לכלבים דלא נחתא מעולם קדושה לגופיה כו'. והוא מבואר במשנה בבכורות דף י"ד ע"א דאם מתו יפדו. ומזה הקשה הפ"י בפסחים דף כ"ט בתוד"ה אין פודין על מ"ש התוספות דקדשי בדה"ב אין פודין לכלבים מדרבנן. דאם מתו יפדו דנקיט במתני' משמע אפילו לכתחילה ע"ש. והנ"ל דאף די"ל דקדושת דמים למזבח חמיר מקדושת דמים דלבדה"ב וכדאיתא בבכורות שם אהא דנפדו ויוצאין לחולין ליגזז וליעבד אמר טעמא דנפדו הא לא נפדו אסורין בגו"ע מסייע לר"א דאמר קדשי בדה"ב אסורין בגו"ע ודחי די"ל דרק קדושת דמים למזבח דמיחלפא בקדושת הגוף למזבח גזרו רבנן אבל קדשי בדה"ב לא. וא"כ אף לענין לפדות לכלבים י"ל דהשתא בק"ד למזבח שרי כ"ש בקדשי בדה"ב. מ"מ אפ"ל נמי סברא להיפך דבבכורות דף כ"ה ע"א איתא בפרה אדומה שיש שתי שערות שעיקרן מאדים וראשן משחיר דגוזז במספרים ופרכינן דאף דפרה היא קדשי בדה"ב הא אר"א קדשי בדה"ב אסורין בגו"ע מדרבנן ומשני שאני פרה דלא שכיחא וכדפרש"י דמילתא דלא שכיחא לא גזרו בה רבנן ע"ש. וא"כ גם בזה יש מקום לומר דאף דבקדשי בדה"ב אסור מדרבנן לפדות לכלבים מגזירה אטו קדשי מזבח הוא משום דקדשי בדה"ב שכיחא וכהא דחמץ דהקדש דפסחים ובמילתא דשכיחי גזרו רבנן. אבל בהא דמקדיש בע"מ מעיקרו לדמי קרבן דעושה איסור ולקי כדאיתא לעיל דף ז' ע"א המקדיש בע"מ לדמי נסכים לוקה דבזיא מילתא וכמש"ש התוס' דה"ה מקדיש לדמי עולה [ואפי' בבע"מ מעיקרו ולא דמי לדקל] ע"ש. זהו ודאי לא שכיח שיעבור אדם אאיסור תורה וי"ל דלכך ל"ג רבנן. שוב ראיתי בשעה"מ פ"א מאיסורי המזבח שהעיר כקושיית הפ"י וכתב דרק בקדשי בדה"ב דשכיח גזרו אטו ק"מ ולא בקדם מומן להקדישן דקיל טפי ע"ש. ולא כתב למה קיל. והרי בארתי שפיר משום דלא שכיח שיעבור אאיסור וכמשנ"ת.

ע"ב כדתניא כל הקדשים שנפל בהן מום כו'. בתוס' כתבו דמהך דהכא איכא לדחויי דמיירי בקדשי בדה"ב וחכמים היינו ר"ש כו'. ובהגהות חק נתן הקשה אי בקדשי בדה"ב אמאי תנא שנפל בהן מום הא קדשי בדה"ב לעולם הם נפדים אפילו הם תמימים עכ"ד. והנ"ל דהיה פ"ל דכמו דאמר בסמוך לר"ש דסובר דקדשי בדה"ב לא היו בכלל העוה"ר הא דתמימים יקברו משום דחזו להקרבה דמתפיס תמימים לבדה"ב אין נפדין אלא למזבח וכדפרש"י דעביד להו מעלה כשל מזבח. כן י"ל בעבר ושחטן תמימים שהקדישן לבדה"ב קודם פדיון יחשב מדרבנן כשחוטי חוץ דמזבח ולא יפדו גם לר"ש אע"ג דלא בעו העוה"ר. ולכך נקיט בהוממו קודם שחיטה. דגם בשל מזבח ליכא משום שחוטי חוץ: דהא דתנן בבכורות דף י"ד בקדם הקדשן למומן השוחטן בחוץ חייב מתוקמי דוקא בדוקין שבעין ואליבא דרע"ק דאמר אם עלו לא ירדו ובשאר מומין לא משום דאינו ראוי לאהל מועד כדפרש"י שם. והא דאמר בסמוך דתמימים יקברו לר"ש משום מעלה דחזו להקרבה. ולא אמר כמ"ש התוספות בפסחים דכל ש קדשי בדה"ב אין פודין לכלבים מדרבנן. י"ל כעין שכתבתי בדיבור הקודם דהיכא דעביד איסור בהקדישו דהוי לא שכיח אין לגזור אטו קדשי מזבח. וא"כ ה"נ כיון דמקדיש תמימין