מלאכת חושב צ

כר"מ. וכמו דלפי האמת פסק הרמב"ם במעריך פחות מבן חודש דאין נותן דמיו כחכמים דר"מ עי' רמב"ם פרק א' מה' ערכין הלכה ג'. ושם פ"ו הלכה ח' כתב המחרים קדשי מזבח לבדה"ב ההקדש חל כו' אבל המקדיש קדשי בדה"ב ואומר ה"ז עולה כו' לא עשה כלום. ומשמע דגם ברישא בה"ז מיירי ומ"מ מהני [עי' משל"מ שם הלכה י' דשיטת הרמב"ם כשיטת התוס'] וע"כ צריך לבוא עלה מטעם גזה"כ שיחול. וא"כ מאי קשה ליה מחרמי כהנים. וצ"ל דהיה סברת המקשן דלא שייך לומר גזה"כ אלא בהקדש דבדה"ב דעכ"פ משכחת לה ביה חיוב בלא קנין בגוף הבהמה בהרי עלי ובזה י"ל דגזה"כ הוא דגם בה"ז יהני אבל בחרמים דלא מ"ל ביה כלל חייב בלא קנין בגוף הבהמה לא מסתבר ליה לומר ע"ז גזה"כ ולהמסקנא גם ע"ז שייך גזה"כ ע"ש במשל"מ דעיקר קרא אתא שחל על קודש לכל הפחות להתחייב מטעם חוב. ובמה שנסתפק במשל"מ להאמת דאף דאין ההקדש חל אגוף הבהמה שייך התפסה מגזה"כ שיתחייב מטעם חוב. אם האומר הרי עלי לחרמי כהנים אם יתחייב מגזה"כ מטעם חוב דהיא היא א"ד חידוש הוא ואין לך בו רק היכא דאיתמר ע"ש. והנ"ל דמשמע כצד הב' מדתנן בערכין דף כ"ח ע"א המחרים בנו ובתו ועבדו ושפחתו העברים ושדה מקנתו אין מוחרמין שאין אדם מחרים דבר שאינו שלו [וכ"פ הרמב"ם פ"ו מערכין הלכה כ"א] ולא לישתמיט מי לומר שיתן דמיהן מתורת חוב כמו בהקדש מזבח דג"כ אינו שלו וגזה"כ שיתן דמיה. אלא ע"כ דאין למילף מחידוש זה למקום דלא איתמר בהדיא

ע"ב ומועלין שתי מעילות. פרש"י אחת משום קדשי מזבח ואחת משום קדשי בדה"ב כו'. ומשמע דגם לפי האמת בנהנה בש"פ מקדשי מזבח ובש"פ מקדשי בדה"ב בשגגה אחת יביא ב' קרבנות מעילה וכן במזיד כה"ג יתחייב ב' מלקות על ידי התראה אחת וזה צ"ע דהא בשוגג ילפינן בת"כ ויקרא סימן שמ"ט מן מקדשי ה' בין קדשי מזבח בין קדשי בדה"ב. וכן אזהרה למזיד מבואר ברמב"ם פ"א ממעילה הלכה ג' דילפינן מן ונדריך לעולה ושאר כל קודש שהוא לה' לבדו בין קדשי מזבח בין קדשי בדה"ב ע"ש. ולמה יתחייב ב' בהתראה אחת ועי' במכות דף כ"א ע"א נזיר ששותה יין כל היום לא לקי אלא אחת כשלא היה אלא התראה אחת. ואם נחשוב זה לשמות מחולקים. נימא נמי באוכל מבשר העולה ומבשר החטאת קודם זריקה ילקה שתים במזיד וכן בשוגג יביא ב' קרבנות אף שהוא בשגגה אחת מחמת חילוק שמותם [ועי' מ"ש לעיל דף כ"ז ע"א בד"ה א"ד ודוק]. זולת די"ל דגדול יותר החילוק שבין קדשי מזבח לקדשי בדה"ב ורק זה הוא דמיקרי שמות מחולקים ולא חילוק דשם עולה וחטאת דעכ"פ כולל אותם שם קדשי מזבח. ואם זה חשיב שמות מחולקים היה שייך שפיר ב' מעילות על מקדיש עולה לבדה"ב אם היה בזה מעילה דאורייתא. אך יש לעיין למאי דקיי"ל אין איסור חל על איסור זולת בכולל או מוסיף או בת אחת עי' רמב"ם פרק י"ז מא"ב הלכה ח'. וא"כ איך יחול איסור מעילה דבדה"ב על העולה שקדם עליה איסור מעילה דקדשי מזבח. ואולי כיון דעולה אין מועלין רק עד שיצאו אחר שריפתן על המזבח. לבית הדשן עי' רמב"ם פ"ב מעילה הלכה ג'. ומשום קדשי בדה"ב שייך מעילה גם באפרן דלא שייך בהו נעשה מצוותן ועי' בסוף מכילתין. וא"כ נימא מגו דחל איסור מעילה דקדשי בדה"ב על אחר שנעשו אפר דאז ליתא משום מעילה דקדשי מזבח. חל נמי מעילה דקדשי בדה"ב על קודם שנעשו אפר אף שאו יש עליו מעילה דקדשי מזבח. אך צ"ע בזה במ"ש הרמב"ם פרק ד' משבועות הלכה ו' באמר שבועה שלא אוכל היום וחזר ונשבע על הככר שלא יאכלנה ואכלה כולה באותו היום אינו חייב אלא אחת שאין שבועה חל על שבועה וכתב הראב"ד דזה שיבוש שבתחילה לא נשבע אלא ליומו ולבסוף נשבע על הככר לעולם ותירץ הכ"מ דמה לי אם לבסוף נשבע עליו לעולם וגבי היום אין כאן תוספת והובא בספרי נש"ר ביבמות דף ל"ב ע"א בד"ה איסור ע"ש. והנ"ל להרמב"ם י"ל דקודם שנעשה אפר אין כאן תוספת ולא שייך שיחול איסור מעילה דקדשי בדה"ב על מעילה דקדשי מזבח באכל מבשר העונה. ולהראב"ד שייך שיחול מעילה דקדשי בדה"ב על מעילה דקדשי מזבח באוכל בשר העולה ואולי י"ל דשתי מעילות אין הכוונה לחיוב ב' קרבנות מעילות אלא לענין מזיד שיחול עליו ב' איסורים ולענין לקוברו בין רשעים גמורים דכן הדין דאף שאין איסור חל על איסור לעונש. לענין לקוברו בין רשעים גמורים חל כדאי' ביבמות דף ל"ג ע"ב ואכתי צ"ע בכ"ז

אלא לר"ל כו'. עי' בתוס' ובקושייתם מנלי' דילמא מיירי בקדשי מזבח וטעמא דא"פ הקדשים להאכילן לכלבים ביאר בצ"ק דילמא רבנן איירי בין בק"מ ובין בקדשי בדה"ב ובק"מ טעמא דא"פ הקדשים להאכילן לכלבים ובקדשי בדה"ב טעמא דבעי העמדה והערכה מש"ה יקברו ומש"ה תני מתו ולא תני אם נעשו טריפה יקברו משום דקאי נמי אקדשי בדה"ב ומשום העמדה והערכה ור"ש לא פליג אלא אקדשי בדה"ב ובקדשי מזבח מודה דיקברו משום דא"פ כו' ע"ש. ולכאורה יש להשיב אי מודה ר"ש בק"מ ומשום דא"פ כו'. ה"ל לאסור לפדות גם בקדשי בדה"ב מהאי טעמא מיהו מדרבנן וכדמוכח בפסחים דף כ"ט ע"א דהסובר א"פ כו' בק"מ מה"ת ס"ל נמי בקדשי בדה"ב דא"פ מדרבנן וכמש"ש התוס' בד"ה אין פודין. וא"כ אמאי אר"ש בקדשי בדה"ב אם מתו יפדו ליתסר לפדותן מיהו מדרבנן אף דלא בעו העמדה והערכה. אלא דלמ"ש התוס' שם ע"ב בד"ה רב אשי. דקדושת דמים דאין פודין אלא מדרבנן לא גזרו אלא שלא להאכילן לכלבים ושרי להסיק תחת תבשילו ורק בקדושת הגוף דא"פ מדאורייתא אפי' להסיקו תחת תבשילו א"פ ע"ש. לפי"ז א"ש דברי התוספות די"ל דלר"ש יפדו קדושת בדה"ב אם מתו ע"מ שלא להאכילן לכלבים אלא לשאר הנאה כעין דלהסיק תחת תבשילו דשרי בקדשי בדה"ב אף דאסור בק"מ. ולרבנן אי אפשר משום העמדה והערכה וסתמא דגמרא הכא ראוי לאוקמי כשיטת רב אשי דפסחים שם. אך לרב יוסף שם דמוקי פלוגתייהו בהא דאוכל חמץ של הקדש במועד או מעל או לא בהא דאי פודין הקדש להאכילן לכלבים. משמע דלמ"ד א"פ אסור אפילו להסיקו תחת תבשילו גם בקדשי בדה"ב דהא שם בקדשי בדה"ב מיירי ואי לכ"ע שרי להסיקו תחת תבישלו הרי חזי לזה ולמה לא ימעול. ואי נימא דסוגיא דהכא תיתי כסברת רב יוסף א"ש דברי הגמרא דאי אפשר לומר כמ"ש התוס' מטעם דא"פ כו' דא"כ אמאי סובר ר"ש בקדשי בדה"ב שמתו יפדו. וי"ל דמש"ה כתבו התוספות קצת קשה. והיינו משום דמסתבר יותר לאוקמי סתמא דגמרא כשיטת רב אשי. ומ"מ קושיא אלימתא אינו כיון דכשנימא דהש"ס דהכא תיתי כרב יוסף לא תקשי כנ"ל לכאורה

דף ל"ג ע"א אשר לא יקריבו כו' יצתה זו שאינה קריבה היום אלא למחר. בספרי נש"ר ביבמות סוף דף י' הבאתי מהמ"מ פ"א מיבום דלהרמב"ם דרש דלא יבנה כיון שלא בנה שוב לא יבנה הוא רק אסמכתא ונראה משום דדרך הכתוב לכתוב עבר בלשון עתיד ואני כתבתי דכל מקום דכתיב כן אתי לדרש גמור ע"ש. וגם מהכא משמע כן דהא דרש גמור הוא דבמום עובר אינו נפדה ועיקרו מדכתיב לא יקריבו לשון עתיד ולא אמרינן דדרך למינקט לשון עתיד גם על לשון הוה ויהא כאילו כתיב אשר לא מקריבים ממנה. ודע דגם למה שמצדדו התוספות בבכורות דף ל"ח ע"ב בד"ה וסימנך ברקא. דבאינו מתרפא מאליו חשיב מום קבוע אף דגם מום קבוע אפשר להעבירו