מלאכת חושב פט

כו' א' ק"מ וא' קדשי בדה"ב כיצד אם הקדיש לבדק ההיכל לא ישנה לבדק המזבח כו'. משמע קצת דהא דעובר בל"ת על עקימת שפתיו קאי גם על שינוי דמהיכל למזבח אף שלא בא למעשה בפועל וצ"ע

ומקדישין אותן הקדש עילוי. עי' פרש"י דבאמר הרי עלי עולה והפריש זו לנדרו כיון דאם מתה או נגנבה חייב באחריות' נמצא דכולה שלו ונותן כל דמיה כו' ועו' בלשון רש"י בערכין סוף דף כ"ח במשנה. ולכאורה, תקשי דהא קיי"ל דגורם לממון לאו כממון דמי עי' ש"ך בחו"מ סי' שפ"ו סק"י. ולמה יחשב שלו מחמת האחריות שעליו. שוב ראיתי במקור חיים להלכות פסח סי' תל"א שכתב בהא דאם נדבה נותן את טובתה. דגם אי טובת הנאה אינה ממון היינו דלא חשיב קנין בגוף החפץ להקנותו בחליפין ואגב קרקע משום הע"ה. אבל זכות מבחוץ ודאי יש לו לענין מה שנתפוס בדיבור כמו הקדש ע"ש. וא"כ י"ל גם לענין גורל"מ דאף דקיי"ל דלאו כממון דמי מ"מ ודאי שייכות יש לו בהדבר לענין דחל ההקדש והחרם שיתן דמיו. ועוד היה אפ"ל דגם לענין מה שנתפס בדיבור לא היה מהני גורל"מ וכן מחמת ט"ה אי אינו כממון והא דמצי להקדיש הוא מדגלי קרא כל חרם קודש קדשים הוא לה' דמזה ילפינן במשנה דערכין דחל על ק"ק ועל קק"ל דמשמע גם נדבה הרי דבזה גלי קרא שיהני אף שאינו אלא גורל"מ וכן שאינו רק ט"ה ולא ילפינן מזה לשאר דבר. וכדמצינו בפסחים סוף דף ה' דילפינן מלא ימצא דבחמץ עובר משום אחריות אף שבכ"מ גורל"מ לאו כמ"ד. ובמה שפרש"י ט"ה דרשאי ליטול מה מישראל שיתן עולתו לב"ב כהן להקריבה כדי שיטול העור. השיב בש"מ בערכין דף כ"ח נקט ט"ה זו בבכור שהבשר שלו והוי ט"ה חשובה אבל בעולה שאין לכהן אלא העור ל"ח הך ט"ה ונקט שם ט"ה אחרת בעולה עכ"ד. והנ"ל ע"פ מה שהבאתי בספרי נפש חיה בב"מ דף ו' ע"ב בד"ה והא. הגמ' דבכורות דף כ"ז דאין לבעלים ט"ה בבכור משום בכיון דקדושת דמים נינהו אתי למטעי דבר מיתחל קדושתייהו והבאתי קו' המהרי"ט אלגזי מהמשנה דערכין דמשמע דיכול ליקח זוז. וכתבתי דאף דלאו בר מכירה הוא יש לשום בו כפי הדמיון אם היה רשאי ליקח דע"כ מה שיכול ליתן לכהן שירצה אף שאינו מאנשי משמר שנה ממון הנאה זו מה שמחזיק לו טובה הכהן המקבל ואמדינן שוויו דהך הנאה כפי שאדם היה רוצה ליתן אם היה רשאי ליקח ע"ש. וא"כ אפ"ל דמסתבר לרש"י דט"ה מועטת דעור העולה מה שיכול ליקח בפועל. לא גרע מט"ה מרובה דבשר הבכור מה שאינו רק כפי הדמיון דבפועל א"א לו ליקח מאומה בעדה כנ"ל. אך אכתי קשה למה לא נקיט רש"י כדנקיט במשנה הט"ה שמקריב עולה דורון לקונו אף שאינו חייב. והנ"ל דתליא בפלוגתא דר"מ ור"י דבנדרים ריש דף י' מוקי פלוגתייהו בנדבה דסובר ר"י טוב מזה ומזה נודב ומשלם ולר"מ אינו נודב כל עיקר טוב יותר ועי' בריש חולין ע"ב בתוד"ה אבל. דגם בנודב יש חשש תקלה דכ"ע לא בקיאי כהלל ע"ש. וא"כ י"ל דהא דחשיב במשנה בערכין הט"ה הבאת עולה דורון אף שאינו חייב תיתי כר"י דטוב מזה ומזה נודב ומשלם. אבל לר"מ דס"ל דיותר טוב שלא ינדוב כל עיקר אין לחשוב הבאת עולה דורון לקונו לט"ה כיון דאין זה רצון התורה. וא"כ י"ל דרש"י הכא רוצה לפרש המשנה דתיתי גם כר"מ ולהכי נקיט הט"ה שהיה מקבל מהישראל שיתן לב"ב כהן ולא איירי מהבאת דורון. וי"ל דהכריחו לזה הא דנקיט דל"ש ט"ה בקדשי בדה"ב שהקשו התוס' דשייך דורון בזה. ולכך פירשו החילוק באופן אחר [וצע"ק בתוס' דעיל דף כ"ז ע"ב בסד"ה לא. ועי' בהגהת הרש"ש מ"ש]. וי"ל דלא משמע לרש"י סברת חילוק התוס'. ובאמת קושייתם הוא רק לשיטתם דמפרשי הט"ה דהבאת דורון. ולא לפרש"י עי' במשל"מ פ"ו מערכין הלכה ח' ואכמ"ל

קדשי בדה"ב שהתפיסן כו' לא עשה כלום. המשל"מ פ"ו מערכין הלכה ח' העיר אהא דלא ביאר רש"י למה לא יתן דמים היכא דהוי נדר כמו מתפיס קדשי מזבח לבדה"ב וכתב דאפשר דרק באמר הרי עלי עולה כל כמה דלא זכה מזבח לא נפטר מחיובו וחייב באחריות אבל באמר הרי עלי לבדה"ב מכי אפרשי' אף שלא בא ליד גזבר נפטר מחיובו. דכל היכא דאיתיה ביה גזא דרחמנא איתי' ע"ש. וצ"ע מ"ש זה בדרך אפשר. וכפי הנראה בחולין דף קל"ט ע"א הוא פלוגתא דריו"ח ור"ל דר"ל אית ליה כמ"ש המשל"מ וריו"ח סובר דגם בקדשי בדה"ב חייב באחריות. ובש"מ הכא כתב בפשיטות דחייב באחריות באומר הרי עלי מנה או בהמה לבד"ה ע"ש. ולכאורה י"ל למ"ש בדיבור הקודם דלמאי דקיי"ל גורל"מ לאו כמ"ד לא היה ראוי שתחול הקדש עילוי דקדשי מזבח לבדה"ב אלא מדכתיב כל חרם קודש קדשים הוא לה' מזה ילפינן שחל אף שאינו רק גורל"מ וכבחמץ דילפינן מלא ימצא דעובר משום האחריות ולא ילפינן מיניה לשאר דבר ע"ש. וא"כ אולי י"ל כיון דקרא חרם קודש קדשים בקדשי מזבח איירי דשייך ביה קודש קדשים. לא ילפינן מיניה לקדשי בדה"ב שיהא נוהג בו דין הקדש עילוי משום האחריות שעליו כיון דקיי"ל גורל"מ לאו כמ"ד. אך למ"ש התוס' בד"ה והאמר עולא שאין הקדש חל אגופה דעולה שתאסר לשוחטה קודם שיפדנה מה"ת. לפי"ז ליתא למה שכתבתי לתלותו בהא דגורל"מ אי כמ"ד או לאו כיון דאינו חל אגופה. וצ"ל כמ"ש מהמקור חיים דאף אי ט"ה אינו ממון זכות מבחוץ יש לו לענין מה שנתפס בדיבור כמו הקדש. וה"נ נימא כן בגורל"מ דמחמת האחריות. והיה שייך הך סברא גם בקדשי בדה"ב. וע"כ צריך טעם אתר להא דאין הקדש עילוי בקדשי בדה"ב

אין בה אלא עיכוב גזברין בלבד. המתבאר מפי' רש"י דמדאורייתא אין קריבה עד שיעמדו הגזברין ע"ג כדאמרינן בתענית דף כ"ו האיך קרבן אדם קרב ואין עומד ע"ג ונתינת דמים רק מדרבנן ועי' משל"מ פ"ו מערכין ה' י' באורך. והנה בגבורות ארי בתענית שם רצה לומר דאין המעמד בכל הקרבנות מה"ת דאין למילף מתשמרו דכתיב בתמיד דמה: לתמיד שכן תדיר ומסיק דבקרבנות צבור יש לימוד אתר ועכ"פ, בקרבן יחיד אין המעמד רק מדרבנן ע"ש. והנה מהכא לפי פרש"י דמה"ת אין קריבה עד שיעמדו הגזברין ע"ג. מוכח דלאו דוקא תמיד. ומ"מ אין להוכיח מזה גם על קרבן יחיד דצריך מעמד מה"ת. די"ל דזכות דבדק הבית שעל העולת יחיד נידון כקרבן צבור והגזברין המה כשלוחי צבור. ועי' מ"ש בספרי תורת הקנאות בסוטה ריש דף ח' ואכמ"ל. והתוס' פי' לעולא דאין להקדש בגוף הבהמה אלא שהגזברין יעכבוה מלשוחטה עד שישומו ומתחייב דמי שומא לבדה"ב וע"ז הק' הש"ס דמדסובר עולא דיש התפסה לחרמי כהנים ע"כ החרמים חל על גוף הבהמה דאל"כ ל"ש התפסה דהא האומר הרי עלי לחרמי כהנים מצי לחזור דאמירה להדיוט אינו כלום ול"ד לאומר הרי עלי לבדה"ב דחייב משום אמירה לגבוה כו'. ולכאורה תקשי דמהתפסה דלבדה"ב גופיה הוי מצי להקשות לעולא. דהא במשנה דערכין דף כ"ח דמחרים אדם את קדשיו. נקיט שור זה [וכן פרש"י במשנה דהכא] ולא נקיט עלי. ואי לא חל על גוף הבהמה משום דאינו שלו. אין מקום שיתחייב בדמיו כיון שלא אמר עלי. ולכאורה י"ל דבערכין דף ה' ע"ב א"ר המקדיש בהמת חבירו נותן דמיה כמאן כר"מ דאמר אין אדם מוציא דבריו לבטלה] ואף דאמר רב אשי שם דהוא דאמר עלי אבל אמר הרי זו לא. י"ל דעולא יסבור דגם בהרי זו שייך הא דאא"מ דבריו לבטלה ונחשוב כאילו אמר עלי [ועמש"ש בספרי מעשה חושב בד"ה קמ"ל] ונוקי מתני' כר"מ. אך זה לא שייך אלא בהקדש דעכ"פ משכחת לה בהקדש חיוב על שאינו שלו ע"י עלי. אבל בחרמי כהנים דלא שייך עלי ודאי ל"מ גם לר"מ. אך דוחק לאוקמי המשנה דערכין דף כ"ח