מלאכת חושב ט

מפני שנאמר בקרבנות דבר אל ב"י ע"ש. דנראה דטעם זה לא סגי דכיון דנתרבו עכו"ם שנודרים נו"נ כישראל מאיש איש ה"א דדינם בקרבנות כישראל אי לא הי' מיעוט אחרינא בכל פרט ופרט שנתמעטו כבטומאה דכתיב וינזרו מקדשי ב"י. ונותר ופגול דילפינן בגז"ש מטומאה. וכן תמורה ונסכים דאיכא מיעוטא בפרט עלייהו. ומדכתיב דרך כלל בקרבנות דבר אל ב"י לא הוי סגי למעטם בפרטות הללו. וא"כ לענין מעילה דלא כתיב מיעוט בפרט דנפש גם עכו"ם במשמע ע"כ צריך למעט קרבנות עכו"ם ממעילה מגז"ש דחטא חטא מתרומה [ועי' בלח"מ פ"ב מתו"מ סוף הלכה א'. גם עמ"ש בש"מ הכא בהשמטות]. ובתוס' הק' דנליף נותר חילול חילול מטמא ששימש בטומאה דאיתא בקדשי עכו"ם. ולמ"ש י"ל דלהא שיתחייב עלייהו משום נותר ל"צ גז"ש דממילא יתחייבו דמן ב"י דכתיב בכלל הקרבנות לא יתמעטו אחר שנתרבו מאיש איש דנודרים נו"נ. וע"כ הגז"ש אתי להא דאין חייבין עליהם משום נותר. אך י"ל בכוונת קושייתם כעין הא דפסחים דף כ"ב דפרכי' לר"א דלא תאכל גם הנאה משמע. מדכתיב בדם ל"ת ושרי בהנאה ומשני משום דהוקש למים ואימא כמים המתנסכים ע"ג המזבח וכתבו התוס' לא פריך למילף שיהא דם אסור בהנאה דממילא ידענו מל"ת אלא כלומר מהכא ל"מ למילף דמותר בהנאה ופי' המהרש"א דלא אמרי' דע"כ אתי ההיקש להיתר דמה מים מותרין כו' דלאיסור דכמים הנסכין ל"צ הקיש דמ"מ כיון דבמשמעות ההיקש דכמים לא משמע טפי להיתר מלאיסור אין ללמוד מיני' ע"ש. וה"נ נימא כן בגז"ש כיון דאפשר למילף מטמא ששימש לחיוב רק משום דא"כ ל"צ גז"ש. עכ"פ תו אין למילף לפוטרו מאכילת בטומאת הגוף אחרי דהגז"ש מטומאה לא משמע טפי לפטור מלחיוב. והוצרכו לתירוצם דיש לנו למילף טפי מטומאה דכתיב בחד קרא כו'. דלפי זה הוי כהוכחה מרובה מגוף הענין דהגז"ש היא מאכילה תש בטה"ג כנ"ל

וכתיב בריש ענין דבר אל ב"י כו' איש כי יפליא. התוס' בערכין ד' ה' ע"ב בד"ה יכול הק' אהא דמרבינן בערכין עכו"ם מאיש והכא ממעטי' עכו"ם מתמורה מאיש. והעיר ביקר הערך מנא להו דמאיש ממעט דילמא מבני ישראל ממעט כו' ע"ש. והנה כשנימא כדבריו הי' אפ"ל דלר"י דמרבה מאיש דעכו"ם מעריכין קשה לומר דנתמעט עכו"ם מתמורה מן ב"י. דכמו דמרבינן מאיש דעכו"ם מעריך כן ראוי לרבות מאיש גם הא דעכו"ם ממיר דשניהם הם מפעולת העכו"ם ונדייק ב"י רק אהא דאין העכו"ם נערך דאינו מפעולת העכו"ם אלא מפעולת הישראל עליו ואליבי' צ"ל כדאמר בל"א דממעט תמורה בעכו"ם מדאיתקש למעשר. ולר' מאיר שם בערכין דמרבי מאיש להא דעכו"ם נערך דאינו מפעולת העכו"ם שפיר י"ל דממעטי' עכו"ם מתמורה מן ב"י כן י"ל לכאורה

ואין ומביאין עליהן נסכים כו'. עמ"ש בש"מ לעיל אי ל"ג עליהן ה"פ אין מביאין נסכים בלא קרבן ואם מביא קרבן מביא עמו נסכים או משל צבור ואי גרסי' עליהן פי' אין חייבין להביא נסכים עם קרבנו כו' וקרבנו טעון נסכים משל ב"ד ותימא למאי מביאין משל צבור נכפהו להביא משלו כדאמרינן בהתודה [מנחות דף פ"א ע"ב] גבי ישראל י"ל דה"מ בישראל אבל עכו"ם לאו בר כפי' הוא עכ"ד. ופשוט דקושייתו הוא אי ל"ג עליהן דאי גרסי' עליהן לק"מ אף אי הי' בר כפי' כיון דילפי' מאזרח דאין כופין ול"ק על גזה"כ. ומשמע דגם ביש יכולת ביד ב"ד לכוף להעכו"ם אינו בר כפי' וצריך להבין הטעם. והנ"ל ע"ד מ"ש הרמב"ם ספ"ב מהל' גירושין בהא דמהני בגט מעושה בדין כשאמר רוצה אני דהוא דמאחר שרוצה להיות מישראל ורוצה הוא לעשות כל המצות ולהתרחק מהעבירות ויצרו הוא שתוקפו וכיון שהוכה עד שתשש יצרו ואמר רוצה אני כבר גירש לרצונו ע"ש. וא"כ גם בקרבנות דתניא בר"ה דף ו' יקריב אותו מלמד שכופין אותו יכול בע"כ ת"ל לרצונו הא כיצד כופין אותו עד שיאמר רוצה אני. צ"ל ג"כ כסברת הרמב"ם בגט כיון שרוצה להיות מישראל כו' וכיון שהוכה עד שתשש יצרו ואמר רוצה אני כבר הקריב לרצונו. וזה שייך רק בישראל אבל בעכו"ם גם כשיאמר רוצה אני מתוך האונס חשיב אונס דבהו לא שייך הסבר דהרמב"ם שהסביר בכפי' דישראל. [ועי' באפיקי יהודא דרוש ברכות בחשבון בערבי נחל אות ד' דלכך לא כפה על העכו"ם הר כגיגית שיקבלו התורה דבהו הי' אונס גמור בכה"ג ע"ש] וי"ל דגם בהו צריך שיהא לרצונו העולה והנסכים וע"כ ל"מ בהו כפי'. ובקרן אורה בזבחים דמ"ה פירש הא דאר"י רואה אני בכולן להחמיר. דקאי גם אנסכים ע"ש. ולפי זה להגירסא עליהן דפי' בש"מ דהיינו דאין חייבין להביא נסכים ואם לא הביאו קרבנו טעון נסכים משל ב"ד [וכן הביא שם הק"א מהלח"מ] ואם נימא דלר"י דפליג וסובר דחייבין היינו דמיכף נמי כייפינן לי' להביא. ע"כ צ"ל לר"י דהא דקפדי' שיהא גם לרצונו היינו היכא דאפשר לקיים שניהם כמו בישראל אבל בעכו"ם דאי אפשר לקיים שניהם קפדי' יותר על יקריב דמשמע בע"כ אף דא"א לקיים שיהא גם לרצונו. ועי"ל למ"ש באבני מלואים סי' א' סוף סק"ב דודאי בב"נ ליכא משום בל יחל ולא משום מוצא שפתיך תשמור אלא דאמירה לגבוה הוא קנין גמור כמו מסירה להדיוט אם נדר להביא קרבן ה"ל חוב גמור וגובין מנכסים משועבדים למ"ד שעבודא דאורייתא כו' ואפי' בב"נ מחויב חיוב גמור וככתובה בשטר ע"ש. והנה מה שהזכיר משום קנין ומשום חוב גמור. נראה כוונתו דבהפריש ובירר נדרו ביחוד שייך בי' קנין וא"צ לבוא עליו משום שעבוד. ובלא בירר הוי עליו מחמת אמירה לגבוה חוב גמור כאילו נתחייב בקנין המועיל להדיוט וגובין ממשעבדי למ"ד שד"א. וא"כ למ"ד שעבודא לאו דאורייתא שפיר י"ל דלא שייך כפי' בעכו"ם. והוא למ"ש הרמב"ן בחי' סוף ב"ב דאפי' מבני חורין למ"ד של"ד א"א למיחת לנכסי' אלא מתורת כפי' לקיים מצות עשה שלו כו' והובא בנחל יצחק סי' ל"ט בשד"א סי' ב' באורך יעו"ש. וא"כ אף דגבי חוב דמלוה דעכו"ם שייך בי' כפי' משום דמצווה על הדינים שבזה הוא גם דיני מלוה ולוה עי' רמב"ן על התורה פ' וישלח הובא בכ"מ ספ"ט ממלכים. מ"מ לענין נדרו אף שהוא כתוב בתורה דנודרים נו"נ מ"מ אי אפשר למיחת לנכסי' אי של"ד. כיון דבי' ל"ש כפי' שלא יעבור על בל יחל ויקיים מוצא שפתיך תשמור כיון שאינו מצווה ע"ז כמ"ש בשם האבני מלואים. וא"כ י"ל דר"ש יסבור של"ד ואפי' במלוה הכתובה בתורה ולא נחתינן לנכסי'. ולר' יוסי דכופין י"ל דלטעמיה אזיל דס"ל אליבא דרבא בערכין סוף ד' ו' דמלוה הכתובה בתורה ככתובה בשטר דמי ולכך כופין להעכו"ם במיחת לנכסי' מתורת שעבוד כן י"ל לכאורה. ובמש"ש מהמשל"מ דהא דפליגי בערכין דף ה' ע"ב אם העכו"ם מפריך לאו לחייב העכו"ם כו' אלא למ"ד מעריך בהפריש הערך חלה קדושה על הערך וטעון גניזה ולמ"ד אינו מעריך אין בדבריו כלום ואם הפריש הערך לא חלה קדושה. וכתב בא"מ דאינו מבורר דודאי אפילו לא' העריך כלל והפריש ממונו לשמים חלה קדושה דלא גרע משאר קדשי בדה"ב דנתפס הקדושה ע"ש. הנה מלבד די"ל דבלשון ערך גרע מאלו הקדיש בשאר לשון לבדה"ב אחרי דגלי קרא דאין העכו"ם מעריכין. הנה משמע שם מתחילה דאין נודרין כלל לבדה"ב דאל"כ ל"ק לאבימי דאמר דערכו נגנז מהא דמועלין בקדשי בדה"ב דעכו"ם דנוקי בהקדיש בלשון נדר וע"ש בתוד"ה אלא

דומיא ותרומה דקדוש קדה"ג כו'. בערכין ד' ה' ע"ב הביא רש"י מפי' המורה טעם אחר דלהכי בקדשי