מלאכת חושב ח

נדפסו ההגהות דברתי מזה בספרי נפש חי' בב"מ סוף ד' י' ע"ש. וכעת נ"ל דודאי במה שיש לו יכולת אף שהוא דבר עבירה כמו להמיר תולין דידי' על הקדש דידי' ול"מ על ידי שליח משום דאין שלד"ע. מ"מ נתינת רשות לחברו שימיר של חברו על הקדש דידי' של הנותן רשות מהני שפיר כיון דאינו עבירה להנותן רשות ויכולת יש לו להנותן רשות אבל עכו"ם דאינו ממיר דאינו מפני העבירה אלא דגזה"כ דאין לו לעכו"ם כח ויכולת להמיר על הקדש דידי'. מסתבר דלא מצי גם ליתן לישראל כח להמיר על הקדש דידי' דעכו"ם דאיך יתן כח כזה מה שהוא בעצמו אין לו והרשאתו דעכו"ם אינו כלום וה"ל הישראל מתפיס בדבר שאינו שלו אף שהרשוהו העכו"ם להמיר כנ"ל

בהקדיש עכו"ם להתכפר עכו"ם כו'. לכאורה ק' מזה עמ"ש בהג"א פ"ק דב"ב הובא בט"ז וש"ך ביור"ד סי' רנ"ד דהא דאין מקבלין צדקה מהעכו"ם משום שהצדקה מכפרת ושאני נו"נ דמקבלין משום דאין באין לכפר ע"ש. והרי הכא משמע דעולת נדבה דעכו"ם מכפר עליו. ואף דעולה אינה מכפרת אלא על עשה ול"ת הנתל"ע עי' רש"י בזבחים דף ה' סוף ע"ב ובר"ה דף ו' ע"א ובב"ב דמ"ח ע"א בתוד"ה יקריב. ובעכו"ם לא שייך זה. צ"ל דמ"מ גם בהו שייך כפרה על ענינים קלים כעין עשה דבישראל [ועמש"ש ביד שאול מחי' הר"ן דסנהדרין דף נ"ו ע"ב דמצווה על הצדקה ולא חשיב לי' בז' מצות משום דקום ועשה לא חשיב יעו"ש]. ואולי י"ל כעין שכתב הט"ז שם סק"ב דלא קפדינן בצדקה דידהו משום ביבוש קצירה אלא שלא יהא לו זכות גדול כגון שמכוין ליקר שם ישראל אבל כשאין גדול כ"כ הזכות שאין כונתו בהצדקה שלו דוקא על ישראל לית לן בה ע"ש. וה"נ י"ל בנו"נ אף שמכפרת על ענינים קלים לית לן בה. וכונת הג"א דאין באין לכפר היינו כעין כפרה דצדקה שלו דוקא ולישראל. ועפי"ז יש להשיב במ"ש בבאר יצחק סי' א' סוף ענף א' בהגה"ה במה שהק' הפנים מאירות אהא דאיש איש לרבות נו"נ שקרבין בעכו"ם. והא אין שליחות לעכו"ם וכתב הבא"י אף דמבואר בקידושין דצריך שליחות בעלים בשחיטת קדשים זהו דוקא בבעלים ישראל שגם בעולה יש לבעלים זכות כפרה אבל בעכו"ם דל"ש בהו כפרה כמ"ש בהג"א פ"ק דב"ב לית להו שום זכות בהקרבן דנימא דצריך שליחותן על השחיטה והוי כמאן דליתא בעלים על הקרבן כלל ע"ש. והרי למ"ש גם בהו שייך כפרה כדמשמע הכא. ולענד"נ די"ל בקו' הפ"מ כפין שכתבו התוס' במנחות דס"א ע"ב בד"ה מצינו. בהא דאמרינן קרבנו ולא קרבן עכו"ם דאין הישראל סומך בשבילו ולא הוי שמעינן מן קרבנו ולא קרבן חבירו משום דהוי אמינא כיון דא"י לסמוך יסמוך אחר בשבילו ול"ד לקרבן חבירו דבר סמיכה הוא ע"ש. וה"נ י"ל הא דל"מ שחיטה בקרבן חבירו בלא שליחותו דבעלים אינו אלא היכא דהבעלים בני שחיטה נינהו אבל בעכו"ם דהבעלים אינו בר שחיטה ל"צ בקרבן דידהו שחיטה בבעלים. ובמ"ש בבא"י בהא דסמיכה. נראה דאשתמיטתי' להתוס' דמנחות הנזכר

המקדיש מוסיף חומש. בש"מ הק' לל"ב דרש"י דבהקדיש בית או שדה לא פרקי בעלים בלא חומש דכתיב ואם המקדיש כו' ואם גאלו אחר אינו חייב בחומש. דזה ל"צ לאשמעינן דמתני' היא בערכין. ול"נ דיותר תקשי דמתניתן דרפ"ח דערכין עיקרו לא באה לאשמעינן דמקדיש מוסיף חומש דזהו מפורש בקרא ולא נקט לי' רק אגב דמסיק דכל אדם אין נותנין חומש דלא נטעי לומר דהא דכתיב בקרא המקדיש הוא לאו דווקא. וא"כ ר' אבהו דלא נקיט רק הא דהמקדיש מוסיף חומש אי מיירי כדפרש"י במקדיש בית או שדה. תקשי מאי קמ"ל דהא זהו מפורש בקרא. ולפרש דנקטי' עיקר לדיוקא דרק המקדיש ולא אחר אינו כן דרך האמוראים דדרכם לפרש יותר מהתנא. ופי' לקמן דף י' ע"א מקדיש מוסיף חומש או מכפר כו' ת"ש כו' מקדיש מוסיף חומש כו'. ועי' הכא בהגהות הגר"א

דף ג' ע"א לא נהנין מדרבנן. הק' התוס' דנימא מדאורייתא כו' דכה"ג אמר מעילה דף ז' בשלמי ישראל דלא נהנין דאורייתא אף דא"ב מעילה ועי' בצ"ק וכבר כתב בהגהת מצפה איתן דלא מצא שם ראי' והוכחה לזה ע"ש. ול"נ עוד לדקדק בלשון הצ"ק דשלמים לפני זריקה אין מועלין ואפ"ה אסור באכילה מדאורייתא. דלא ה"ל להזכיר אכילה אלא הנאה כלשון התוס' דאהנאה קיימי'. גם אהא דאסור באכילה מה"ת בשלמים לפני זריקה. ה"ל להביא מהמפורש. במכות דף י"ז ע"א באוכל תודה ושלמים לפני זריקה דלוקה מקרא דלא תוכל לאכול בשעריך כו' ונדבותיך ע"ש וברמב"ם פי"א ממעה"ק ה' ד' ובמשל"מ ריש הלכות מעילה. ואין לומר דכוונו מה שהביאו ממעילה. אהא דתנן שם בקק"ל לפני זריקת דמים אין מועלין לא באימורין ולא בבשר. דנדייק מעילה ליכא הא איסורא איכא וכדדייקי' שם אלאחר זריקה דאין מועלין בבשר. אכתי ק' דמדיוקא לא שמעי' אלא על דאיכא איסורא ולא על שהוא איסור תורה דגם אם יש איסור דרבנן שייך למינקט לשון אין מועלין. וגם במה שהביא במצפה איתן התוס' דנדרים ד' ט' בהא דמביא כבשתו בעזרה שכתבו דנהי דאין מעילה בשלמים איסור תורה יש כדאמר בר"ה דכ"ת בשופר של שלמים אם תקע לא יצא משום דאיסורא רכיב עלי'. וגם זה דחה די"ל דלא יצא משום מצוה הבאה בעבירה דרבנן וגם משום עבירה דרבנן י"ל דלא יצא עי' בפסחים דל"ה ע"ב עכ"ד. והיינו דחשיב שם טבל טבול מדרבנן ופרש"י דלא יצא משום מהב"ע ול"ד לדמאי וכדאמרן דהתם אשכחן בי' היתר לכתחילה [דאי בעי מפקר לנכסי' כו'] הלכך הכא בדיעבד נפיק ע"ש. ומשמע דבטבל דרבנן גם בדיעבד לא נפיק. ובתשו' שיבת ציון סי' ט"ז כתב לענינו וז"ל ולא שייך בזה משום מהבב"ע לומר משום דעבר אאיסור דרבנן ועי' ברש"י בפסחים דל"ה ע"ב ד"ה בטבל דרבנן שכתב שם דיוצא בדיעבד כו' ע"ש. ותמהני דאדרבה משמע משם להיפוך דרק בדמאי משום דמ"ל אופן דשרי לכתחילה הוא דיוצא בדיעבד [וע"ש בתוד"ה יוצאין בדמאי] אבל בשאר עבירה דרבנן שייך בי' משום מהבב"ע דגם בדיעבד לא מהני. ומ"ש רש"י. הכא בדיעבד נפיק. על דמאי קאי [ואולי היה אפ"ל דשאני טבל דהוא עון מיתה בידי שמים כדאיתא בסנהדרין דפ"ג. ע"כ יש בו משום מהבב"ע גם בטבל דרבנן וכעין דאמרינן בסוכה דט"ז ע"ב אבל שבת דאיסור סקילה כו' ופרש"י דלכך מחמרינן גם במידי דרבנן דאית בי' אבל בהא דשופר של שלמים אם אינו רק איסור דרבנן ול"ש בי' איסור מיתה כרבנן דרבי כדאיתא בסנהדרין שם. לא הי' בו משום מהבב"ע]. ובקצה"ח ס"ס ת"ו הוכיח דאסור בהנאה מה"ת מבעיא דרב"ח בנדרים די"א במחית בשר זבחי שלמים ומחית דהיתירא גבי' ואמר זה כזה בעיקרו קא מתפיס כו' דקודם זריקה ודאי מיתסר בהנאה כדפרש"י והר"ן ע"ש. ולכאורה צע"ק דשייך זו הבעיא גם כשנימא דאיסור הנאה דידי' קודם זריקה מדרבנן דעכ"פ איסור זה דרבנן כיון שבא ע"י שהקדישו בפיו לשלמים. דבר הנדור מיקרי לענין שמה שמתפיס בו יתסר מיהו מדרבנן ונראה לכאורה דגם על קרבן דעכו"ם דאיסור הנאה דידי' מדרבנן כדאמר הכא. נמי שייך עליו התפסה כיון דעכ"פ האיסור הנאה דרבנן דידי' אתי מחמת שהקדישו העכו"ם לקרבן והנתפס עליו יאסר עכ"פ גם כן מדרבנן. ועמ"ש בספרי נש"ר ביבמות דף ל"ג ע"א בהגה"ה שבד"ה אלא מליקה ואכמ"ל

דכתיב נפש כו' וילפי' חטא חטא מתרומה כו'. צע"ק לשון הרמב"ם פ"ה ממעילה הט"ו שכתב הטעם