מלאכת חושב י

מזבח דעכו"ם אין מועלין משום דבזה חלוק משל ישראל שא"ח עליהם משום פגול נו"ט ובקדשי בדה"ב לא מצינו חילוק ולרש"י לא נראה פי' זה כיון דבגמרא נקיט טעם אחר ע"ש. ולכאורה באמת הי' סגי בטעם המורה למ"ש התוס' דאף דבשלמי ישראל דאין מועלין ומ"מ לא נהנין מדאורייתא. הכא משום דא"ב קדושה לענין פגול נו"ט א"ב קדושה נמי לענין הנאה דאורייתא ורק מדרבנן לא נהנין. וע"כ י"ל טעם זה לענין שלא יהא מעילה גם בלא גז"ש דחטא חטא מתרומה וקשה לומר דלא הי' לפני המורה הגירסא מהלימוד דחטא חטא מתרומה וגם הא דהכא דומיא דתרומה דקדוש קדה"ג. ועכ"פ י"ל דגם להסובר תרומת עכו"ם מדמעת עי' בש"מ ובהשמטות הכא. מצי לסבור דקדשי מזבח דעכו"ם אין מועלין מטעם דהמורה הנזכר. ועמ"ש בצ"ק בדברי התוס' דהכא. ולעיל דף ב' בתוד"ה בד"א ובזבחים דמ"ה ד"ה דומיא כתבו דלר"ש אפי' בדה"ב גמרי' מתרומה למעט עכו"ם ע"ש. וצע"ק דלפי"ז בש"ס דפי' לא נהנין מדרבנן יתפרש גם על בדה"ב כמו לא מועלין מדאורייתא דמתפרש גם על בדה"ב דעכו"ם. וא"כ תקשי קדשי בדה"ב דעכו"ם למה לא יתסר מדאורייתא אף שא"ב מעילה כבשלמי ישראל כקושיית הפוס' ותירוצם מחמת דא"ב קדושה לענין פגול נו"ט לא שייך בקדשי בדה"ב. זולת דנימא דהקולא שבקדשי מזבח דידהו שא"ב פיגול נו"ט יהא טעם להקל גם בקדשי בדה"ב דידהו לר"ש לשיטתם הנזכר. אף דלפי פי' המורה הנזכר לא אמרי' סברא זו ועמש"ש בספרי מעשה חושב:

והרי מימר כו'. עי' בלשון התוס' ונימא או נשבע או מימר יוכיח. והק' בהגהת הרש"ש אטו מימר ילפי' מקרא בפרט דלקי רק אחר דיליף בכל לאו שא"ב מעשה דלקי ממילא גם במימר לקי וע"כ מחק או מימר מד' התוס' עכ"ד. ול"נ למ"ש בתשובת עמודי אור סי' ס"א אות ו' דר"מ ור"י לעיל דף ב' דדרשי מקרא לרבות נשים בתמורה אף דהושוו לכל עונשין משום דסד"א ה"מ בלאו שיש בו מעשה אבל בא"ב מעשה לא תלקי קמ"ל ע"ש בגי' רש"י וא"כ מקרא דמרבי' אשה להמורה מוכת דלקי בתמורה ע"ש:

ולפי"ז א"ש מ"ש התוס' או מימר. אך מ"ש בש"מ הכא להק' לר"י ל"ל קרא גבי נשבע ומימר כו' ע"ש. תקשי למה שכתבתי שם לעיל בד"ה אבל. דגם לר"י דלוקין אלאו שאב"מ ולא דריש לעשות דכתיב במלקות דניבעי דוקא מעשה מ"מ צריך ואם לרבות נשים לתמורה דלא נמעטם מדכתיב בהיקש דנשים לאנשים אשר יעשו דשאני במלקות דלא דייק לעשות משום דגמר ממש"ר ופ"ז ע"ש. וא"כ גם לר"י לא מייתר ואם דכתיב בתמורה. אמנם בלח"מ פי"ח מסנהדרין הלכה ב' כתב דהש"ס בכ"מ דחשבו מימר לא"ב מעשה [דלא כריו"ח] ע"כ ס"ל דמפקינן לי' משום דרשה אע"ג דאין אנחנו יודעין אותו ע"ש. ואם איזו דרש אחר הוא א"ש גם דברי הש"מ. ובקושיית התוס' כי פריך והרי מימר דלאו שאב"מ לימא בדיבורו איתעביד מעשה כדאמר לקמן וכתבו דאה"נ ה"מ לתרוצי אלא דשפיר שני. לכאורה תירץ זה הי' יותר מרווח. אך נ"ל דבגיטין דע"ז ע"א בתוד"ה והתניא. כתבו דה"מ לשנויי בשכותב לה בלשון טוב כו' אלא משום דבפ' הכותב אצטריך לשנויי הכי משני נמי הכא ע"ש. וכזה י"ל בהא דהכא. דבב"מ [ד' צ' ע"ב ושם] פריך ריו"ח לר"ל דסובר חסמה בקול פטור מהא דמימר לוקה ומשני הא מני ר"י היא. ושם הוכרח לשנויי הכי דהא גם בחסימה בקול בדיבורי' קעביד מעשה שדשה בלא אכילה דאל"כ לא הי' מחייב ריו"ח כמש"ש התוס' בד"ה ריו"ח וגם בכה"ג חשיב לר"ל א"ב מעשה והוכרח לשנויי לר"ל בהקושיא ממימר הא מני ר"י היא. ולכך גם הכא משני כן אף דה"מ לשנויי לרב דמימר חשיב יש בו מעשה. והנה גם כשנימא דאין ליחס לרב סברת ריו"ח כיון דלא מצינו בהדיא דסבר כן. ונימא דלרב באמת לא לקי אתמורה למאי דס"ב לאו שאב"מ אין לוקין. לא תקשי לרב מריה"נ דבסמוך דס"ל דלקי אתמורה אף שא"ב מעשה [וכמ"ש מהלח"מ דיש בזה איזו דרשה]. דמלבד די"ל רב תנא ופליג על ריה"ג [ודמשני הא מני ר"י היא. הוא משום דלעיקר אי לאו שאב"מ אי לוקין או לא כיון דהוא פלוגתא דתנאי תירוץ זה עדיף]. בלא"ה י"ל כיון דמילתא דריה"ג איתמר בלשון מימרא. מימרא חשיב אף שהוא משמי' דתנא כמבואר בכתובות דמ"ד פ"א בתוד"ה והלכתא עיין שם. וגם אמורא אחר מצי לפלוני ע"ז

רבי יהודה אומר משום ריה"ג כו'. כ"כ בהגהות מהרי"ב הנדפס בסוף העמוד שכן איתא במכות ובשבועות וכתב ובזה תבין מ"ש רש"י בד"ה ר"י היא דקא משתעי לקמן בהא מילתא. והק' בהגהות בן ארי' איך כיון לזה דהא אמרי' הא מני ר"י דאמר לאו שאב"מ לוקין ואילו ר"י משום ריה"ג ס"ל אין לוקין על לאו שאב"מ וכן תמה בהגהת הרש"ש ע"ש. והנ"ל לתרץ דבריו עפמ"ש בספר הכריתות בלשון למודים שפר ג' סי' ע"ט כל היכא דאיכא אמר בשם פלוני חלוק הי' בדבר ואמרו משום אותו חכם. וכ"כ בקיצור כללי הגמרא שנדפס בסוף ברכות סד"ה על הרוב. כשאומר אמר פלוני אמר פלוני שוים הם באותו סברא וכשאומר משום לא ס"ל לדידי' ע"ש. ולפי"ז הא דמכות דט"ז ע"א דפריך דר"י אדר"י ומתרץ הא דידי' הא דרבי'. מהלשון דנקיט ר"י משום ריה"ג מוכח דר"י גופי' לא ס"ל כריה"ג וא"צ לר"י שום לימוד למלקות דתמורה [עמ"ש בדיבור הקודם מהלח"מ] אלא משום דבכל לשאב"מ לוקין לר"י וא"ש מ"ש הגרי"ב. והנ"ל דהוצרך לזה משום דהש"ס לא נקיט כלל ההוכחה דס"ל לר"י לשאב"מ לוקין. ואם נתכוין להא דדף ד' ע"ב מדפוטר בנותר ממלקות משום דניתק לעשה מכלל דלשאב"מ לוקין כדאיתא שם ה"ל להש"ס להביא מזה הכא. אך כיון דבסוגיא זו במקומה משמע דסובר כן א"צ להאריך כלל. ובספר בית הלוי סי' ל"ה אות י"א הק' לשיטת רש"י דלרע"ק מקיים כלאים בלי מעשה לוקה דס"ל לשאב"מ לוקין למה דחקה הגמרא לאוקמי מתני' כר"י וס"ל כוותי בחדא ופליג עלי' בחדא לוקמה כרע"ק די"ל דס"ל יורש ממיר ע"ש, ולמ"ש י"ל דא"כ הי' צריך להאריך ולהביא הא דהמקיים כלאים לוקה לרע"ק והש"ס לא רצה להאריך ונקיט כר"י דמוכח בסוגיא במקומה דס"ל לשאב"מ לוקין. ודע דבהא דבסמוך דאריו"ח משום ר"מ. אצ"ל דריו"ח לא ס"ל הכי דבזה י"ל דנקיט משום בשביל שלא שמע מפיו שלא הי' בזמנו מ"ש בספר הכריתות. משא"כ בהא דר"י וריה"ג דנראה שהיו בזמן אחד י"ל דשמע מפיו ונקט משום בשביל דחולק עליו ואכמ"ל בזה

נשבע מנלן כו'. בש"מ הק' לר"י [דס"ל לשאב"מ לוקין] ל"ל קרא גבי נשבע ומימר [עמ"ש לעיל בד"ה והרי מימר] וכתב דמוקמי' לדרשה אחריתא. ולענד"נ די"ל דבנשבע יצטרך קרא גם לר"י. דאי לא הוי כתיב רק לא ינקה ולא כתיב ה'. הוי אמינא כיון דעונשו בדין שמים ביסורין בלא קצבה ול"מ תשובה כדמשמע הכי לא ינקה וכמ"ש כן בש"מ. וממילא גם כשילקה לא ינקה בזה מדין שמים. והוי אמינא דלכך אין מלקין אותו משום דיחשב ב' רשעות וכהס"ד דהש"ס במכות די"ג ע"ב דמש"ה חייבי כריתות ישנן בכלל מלקות לפי שיכול לפטור עצמו מכרת ע"י תשובה דאל"כ ה"ל שתי רשעות אף שרשעה אחת אינה מסורה לב"ד ע"ש. וא"כ הכא דל"מ תשובה לפוטרו מדין שמים כנזכר מהש"מ תהא ב' רשעות כשילקה, ואהכי גם לר"י לא ילקה על שבועת שוא ושקר ולכך גם לר"י צריך ה' להא דב"ד מלקין אותו ומנקין אותו במל מדין שמים ול"ק לר"י לא ליכתוב כלל לא ינקה ה' וממילא ילקה כעל כל לשאב"מ וינקה. דודאי צריך עיקר קרא דלא