מלאכת חושב פז

הוא פירשא ועפרא בעלמא כנ"ל לכאורה

כגון שהניקה חלב רותח כו'. עי' ביו"ד סימן ס'. ובפלתי שם מחלק דרק בע"ז שאסור גם שלא כדרך הנאתו אסור אבל בשאר א"ה אין לאסור דהוי שלכד"ה. ובערוגות הבושם שם השיגו למ"ש המשל"מ פ"ה מיסודי התורה דמדרבנן אסור שלכד"ה ע"ש. והנ"ל להליץ בעד הפלתי למה שנראה מחידושי הרשב"א בקדושין דף נ"ו ע"ב מניין שלא יהנה כו' שכתב אי בשלכד"ה שרי כדאמרינן בפ' כל שעה מידי דרך הנאתו קא עבידנא איכא למימר בשלא היה דרך הנאתו כלל בו' ע"ש. ומשמע דמחלק בין קצת שלכד"ה. להיכא דאינו דרך הנאתו כלל. וא"כ לפי לשון הפלתי דאטו דרך הנאתן שיתחלק האיסור לשפע מזון הבהמה ובאכילת בהמה נהנה מהאיסור אין לך שלכד"ה יותר מזה עכ"ל. ומשמע דמחשיב הנאה לשלכד"ה לגמרי וכה"ג גם מדרבנן שרי להרשב"א הנזכר מהא דפ' כל שעה הנזכר. ובקושיית הערוגות הבושם דאי נתפטמה מאיסור אסורה למזבח. ה"ל להוכיח בבכורות דף ו' דחלב שרי מדכתיב ז' יהיה תחת אמו ומיום הח' ירצה לקרבן ואי חלב אסור הרי כל הז' נתפטמה מאיסור אבר מן החי ואיך תותר מיד לאחר ז' ע"ש. יפה אמר ע"ז חתני הרב הגאון מהו' יהודא ליב נ"י הרב דסימנא דהא איסור אמ"ה שנתפטמה בו תותר בשחיטה כמו אמ"ה דגופה גם למ"ד בהמה בחייה לאיברים עומדת

בשר ולא חלב. עי' בתוס' בבכורות דף כ"ה בד"ה שער. דתזבח ולא גיזה היינו לא תגוז דהגיזה שרי מה"ת וע"ש לענין החלב. ובפי' ר"ג כתב דאסור לחלוב בקדשים דהיינו עבודה עכ"ד. וזהו חידוש דאף דחולב הוא ממלאכת דש דהוא מלאכת עבודה היינו להאדם אבל שיחשב עבודת הבהמה לא שמענו. ועי' בשבת דף קמ"ד ע"ב חולב אדם עז לתוך הקדירה כו' וברא"ש שם איכא מ"ד דגם בשבת מיירי דהוי כמפריד אוכל מאוכל יעו"ש בק"נ. ואי חשיב זה עבודה לגבי הבהמה הא עובר משום שביתת בהמה זולת דנחלק בין איסור עבודה דקדשים לבין מלאכת עבודה דשבת וצ"ע. והוא נפ"מ רבתי לדינא דאי חולב אינו מטעם עבודה אלא מגזה"כ בשר ולא חלב לא לקי אי חולב דאין ע"ז לאו רק לאו הבא מכ"ע אבל אם הוא מטעם עבודה לקי מלא תעבוד כמו דלקי בגוזז מטעם דאהדרי' קרא לאיסורא קמא כמ"ש התוס' בביצה ריש דף י"ב ועי' משל"מ פ"א ממעילה הלכה ז'. ולא ניתן להאמר דלא תעבוד קאי על האדם דמה דחשיב גבי האדם עבודה לא יעבוד בהבהמה אף שאין זה חשיב עבודה לגבי הבהמה. דא"כ לא תגוז בכור צאנך למה לי הא גזיזה פשיטא דהוי עבודה אצל האדם הגוזז וא"כ מלא תעבוד נפקי וע"כ דלא תעבוד קאי על מה דחשיב אצל הבהמה עבודה וע"כ צ"ל אליבא דר"ג דחשיב עבודה לגבי הבהמה לענין עבודה בקדשים אף אי אינו כן לענין שביתת בהמה דשבת וכמו דמצינו דסמיכה בכל כחו דיש בזה משום עבודה בקדשים היכא דא"צ סמיכה מדינא אע"ג דאין בזה משום עשה דשביתת בהמה רק משום שבות דרבנן כדמשמע בחגיגה דף ט"ז ע"ב. ועי' בתוי"ט פ"ג דמעילה משנה ו' וצ"ע

תזבח ואכלת כו' קסבר פודין כר. פרש"י דלא מייתר ליה ואכלת למידרש ולא לכלביך ומהך דרש משמע דלכלביך ש"ד דה"מ אתה לא תאכל קודם זביחה כלומר לא תתהני מחיים אבל כלביך דלאח"מ הוא אפילו בלא זביחה ש"ד ופודין כו'. וצ"ע במ"ש רש"י דמהך דרש משמע דפודין דמשמע אתה כו' אבל כלביך כו'. דהרי מקודם כתב דמחמת דלא מייתר ליה ואכלת למידרש ולא לכלביך פודין. ומשמע דלמ"ד אין פודין הוא משום דמייתר ליה ואכלת לדרש זה. וא"כ מה זה שכתב למ"ד פודין דמהך דרש משמע אתה כו' אבל כלביך כו' תפ"ל בלא"ה בלא יתור מהיכא תיתי נאסור לפדות לכלבים. ואי מסברא חיצונה אין פודין לא צריך דרש לאין פודין למ"ד קמא. ואי מסברא חיצונה פודין ל"ל דרש לפודין להך מ"ד דפודין. ואולי גם בסברא פליגי דלמ"ד קמא מסברא פודין אלא כפי דרשתו דתזבח כו' נתמעט מואכלת דאין פודין להיפך מהסברא. ולמ"ד בתרא מסברא אין פודין רק מואכלת משמע ליה לדרוש דפודין. ואף דאתי תזבח ואכלת לגופיה דאין היתר אלא משעת זביחה. אי לזה לחוד המ"ל תזבח ותאכל דגם כן משמע הכי ומדכתיב ואכלת ה"ל כמאן דכתיב תזבח ותאכל אתה לדרוש נמי אתה לא תתהני מחיים אבל כלביך דלאח"מ הוא אפילו בלא זביחה ש"ד ופודין לכלבים להיפך מהסברא. ובשעה"מ פ"א מאיסורי המזבח הביא מ"ש הרשב"א פ"ה דב"ק מהראב"ד דאפילו למ"ד פודין דוקא כשהיה בו מום האוסרו באכילה כשפודהו דלא קרינן ביה ואכלת ולא לכלביך אבל בבע"מ שמותר להדיוט לכ"ע אין פודין משום דבכי הא קרינן ביה ואכלת ולא לכלביך. ותמה השעה"מ מפרש"י דהכא דמשמע דהסובר פודין אפי' בבע"מ שמותר להדיוט פודין שהרי לא מייתר ליה קרא דואכלת למעט ולא לכלביך ע"ש. ולדברינו י"ל כיון דלהך מ"ד מסברא אין פודין אלא דדריש מואכלת דפודין [דגם לדידיה יש דרש מואכלת לבד מה דאתי לגופיה. דאי רק לגופיה הל"ל ותאכל] י"ל דלא דריש מואכלת דפודין היפך הסברא רק במום האוסרו באכילה דא"א לקיים ביה ואכלת. אבל במום שאינו אוסרו קיימינן אמשמעותא דקרא ואסברא. דואכלת ולא לכלביך כן י"ל קצת ואכתי צ"ע

יש בקדשי מזבח פרק שביעי

ע"ב ולדן וחלבן אסור לאחר פדיון. עי' במעילה דף י"ג ע"א בתוד"ה אתיא דהחלב אסור בהנאה. ובקרן אורה שם העיר מנ"ל דחלב פסולי המוקדשין אסורין בהנאה דהא ואכלת בשר ולא חלב כתיב דאי משום דאיסור חלב כדקאי קאי א"כ גיזת פסוהמ"ק נמי יאסר הגיזה עצמו כמו בקדשים עכ"ד. ואשתמיטתי' מ"ש התוס' בברכות דף כ"ה בד"ה שער. דאפילו בעולה תמימה לא מיתסרא הגיזה אלא מדרבנן כו' וגם כתבו דהא דתזבח ולא גיזה היינו תזבח ולא תגוז משא"כ בואכלת בשר ולא חלב משמע בשר תאכל ולא חלב ודם ולאסור אפילו בהנאה כו' ע"ש. ודבריהם א"צ חיזוק. והנה בחולין דקט"ז ע"ב בפרש"י בסוף המשנה שכתב דאין קדושה חלה אלא על הראוי ממנה למזבח מ"ד אעור דעולה שמתחלק לכהנים וכתב בספר שפת הנחל דרוש כ"ו בדעת רש"י שלכתחילה לא קדוש העור ע"ש. ולפי"ז פשיטא דלא מיתסרא הגיזה מה"ת דלא עדיפא מהעור וחלב שאני דהוא מגוף הבהמה. אך גם אי העור קדוש כמש"ש בשפת הנחל וכמו שהוכחתי גם בספרי כובע ישועה בב"ק ריש דף ע"ו. נמי י"ל דגיזה שאני מעור ואכמ"ל

ועשו לי משלי. לכאורה נראה דאין הדרש על שצריך דוקא ליתן משלי. אלא אהא דרשאי ליתן משלי. אבל ברוצה לנדב פעולתו בחנם רשאי. ובחומש פ' תרומה פי' רש"י ועשו לי מקדש לי לשמי. והוא כפי הפשט ואינו סתירה לדרשת ר"א דהכא. ויש לעיין דבשקלים פ"ד משנה ו' סובר רע"ק המקדיש נכסיו והיה בהן דברים ראויים לקרבנות צבור [כגון קטורת יינות שמנים וסלתות כדפי' הרע"ב ינתנו לאומנין בשכרן ופי' הרע"ב דסבר דהקדש מתחלל על המלאכה דכתיב ועשו לי מקדש שתהיה המלאכה נעשית מן ההקדש ובן עזאי חונק וע"ש ברע"ב ובתוי"ט. וא"כ לכאורה הא דהכא תיתי כרע"ק ולא כבן עזאי. ובמעילה דף י"ד סובר שמואל בונין בחול ואח"כ מקדישין דפי' התוס' שם משום דא"א לחלל המעות על המלאכה ורק בנדבת צבור שייך לב ב"ד מתנה ולא בנדבת יחיד יעו"ש. ולכאורה זה אינו כדהכא דלא מחלק