מלאכת חושב פה

חליפין מותרין מדכתיב בהך קרא כי חרם הוא הוא ולא חליפי חליפין. לכאורה י"ל נמי הוא ולא פירשו. וכעין דאמרינן בשור הנסקל ולא יאכל את בשרו בשרו אסור פירשו מותר. א י"ל אף דפירשו נתמעט מבשרו. מהוא אין למעטו. דהו משמע כל מה שבגופו ועי' במעילה דף י"ב ע"ב ה"נ לא מקיים בלא פרש וע"ש בפרש"י. ורק חליפי חליפין הוא דאפשר למעטו מהוא. והא דבע"ז דף ל"ד ע"ב יליף איסור הנאה דפרש מולא ידבק בידך מאומה מן החרם. כבר עמד ע"ז בנוב"ת חי"ד סימן ע"ח וע"ט יעו"ש ואכמ"ל

גם לרבות שינוייהן. כן פרש"י בחומש וכמ"ש המזרחי דפוסק כב"ש משום דסליק לב"ה בקושיא. והנה בסוכה דף ג' ע"א בתוד"ה דאמר הביאו מסדר רב עמרם שפסק בששה מקומות כב"ש ע"ש. והנ"ל די"ל דיסבור כרש"י והא דלא חשיב זה משום דסליק בקושיא לב"ה. ועי' בס' קשות מיושב בב"ק דף ס"ו ובתורת חיים שם ודוק

נתן לה זהב ר"י בר"י אומר אין עושין ריקועין אפי' אחורי בית הכפרות. עי' פרש"י אם יש בנין לעשות והוא נתן לה אבנים באתננה. וצע"ק דפתח בזהב וסיים באבנים. והנ"ל ע"פ מ"ש בתשובת נוב"ת חא"ח ס"ס ג' בהא דלא הותר למלאכת שמים רק מהמותר בפיך דזהו רק במה שהוא עיקר הצורך למלאכת שמים אבל במשיחות הרצועות בשומן דג טמא כיון דגם בלא משיחה זו היו הרצועות כשרים לית לן בה וכ"כ בתשובת שיבת ציון ס"ס ג' ע"ש. וא"כ אף אנו נאמר דרק ריקועין ציפוי למזבח הזהב דהציפוי הוא מעיקר מצות מזבח הזהב אסור מדאתנן. אבל אחורי בית הכפורת דאין הציפוי מזהב שם מעיקר המצוה לא פסל כשמצפהו בזהב דאתנן. ולכך פירש בנתן לה אבנים שהוא מעיקר הבנין. אך ק"ק לפרש דאין עושין רקועין קאי אמזבח [כדפרש"י הכא] ודמסיק אפילו אחורי בית הכפורת קאי אאבנים. ובע"ז דף מ"ו ע"ב פי' רש"י ריקועים ציפוי היכל לבית קה"ק כו' כיון דנוי הוא מיתסר ע"ש. וי"ל דשם הנוי הוא מעיקר המצוה. ושם לא מסיק הא דאחורי בית הכפורת. והכא דמסיק אפי' אחורי אחורי בית הכפורת דקיל קדושתי' כדפרש"י הכא. י"ל דמשמע לרש"י דנוי דמקום זה אינו מעיקר המצוה לכך פירש אאבנים. אך בפי' ר"ג מפרש הכא לטוח הקיר דאחורי בית הכפורת ואולי יש לחלק בין נד"ד להא דמן המותר בפיך וצ"ע. ועי' בע"ז דף י"ז ע"א בתוד"ה מהו ודוק

בממנה על פסחו ורבי היא כו'. לכאורה לת"ק דרבי דסובר מכדי אכילה ולא מכדי מקח דאינו כממונו ואי סבר כרבנן דר"י הגלילי דקדשים קלים אינו ממון בעלים. תקשי לכל נדר להוציא את הנדור למה לי תפ"ל דאינו שלו אמנם ברמב"ם ספ"ד מאיסורי המזבח כתב דגופו של אתנן לא יעשה ריקועין לבית שנאמר לכל נדר להוציא את הריקועין. ובלח"מ שם הקשה דבגמרא מרבינן ריקועין מבית ה' אלהיך. ובפרמ"ג או"ח סימן קנ"ג בא"א ס"ק ט"ז תלי זה בסוגיא דע"ז דף מ"ו דלרבא מבית ה' מרבינן מחובר וכל נדר אתי לריקועין ע"ש. וא"כ אפ"ל דת"ק דרבי ידרוש מכל נדר על ריקועין. ולכאורה היה אפ"ל בלא"ה דלמאי דמסיק רבי שע"מ כן הקדישו ישראל פסחיהן. והק' התוס' בפסחים דף צ' למה לי הך טעם כיון דמקרא נפיק וכתבו דקרא אשמעינן דדעתו לכך ע"ש. ונימא דע"כ לא פליגי רבנן על רבי אלא בסתמא דרבי סבר דסתמא דעתו גם על מכדי מקח ורבנן לא ס"ל בסתמא הכי. אבל במפרש בשעת הקדישו שמקדישו ע"מ כן אפ"ל דיודו רבנן לרבי. והא דמוקי הכא כרבי ולא כרבנן י"ל דניחא להו לאוקמי קרא דלכל נדר דנקיט הכא בסתמא וכרבי מלאוקמי אף כרבנן ובמפרש. ומ"מ לא תקשי לרבנן כיון דמצינו לאוקמי קרא אאופן דמפרש. אך אולי י"ל דלרבנן אאופן דמפרש שיוכל ליקח מה שירצה לא חשיב הוקדש לפסח כלל והוי כעין מתנה על מ"ש בתורה ורק מה שלצורך אכילה הוא דחשיב הוקדש לפסח וצ"ע. והנה בב"ק דף ס"ו ע"ב דמוקי הא דקרבנו ולא הגזול בגזל קרבן דחברי' דהקשו התוס' אי בעולה ושלמים הא אמרינן בפסחים דף פ"ט דמוכר עול ושלמיו ל"מ [וכדפי' הפ"י דא"כ מאי איריא דתני ולא הגזול ליתני ולא הלוקח רבותא טפי כו' ע"ש] והיה נראה לאוקמי בפסח שיכול למנות אחרים עמו על פסחו אבל קשה דהאי קרא בעולה כתיב אם לא שיעמיד באם אינו ענין ע"ש. ולהמבואר אפ"ל דאף דאין ללמוד עולה מפסח דרק בפסח אשמעינן קרא דע"מ כן הקדישו שיהא יכול למנות לאחר בפסחו אף דלא פירש הכי בשעת הקדישו דהי' סתמא. אבל בעולה ושלמים אף ע"ג דבאים בשותפות עי' רמב"ם פי"ד ממעה"ק הלכה ב'. זה מיירי כשהיה השותפות בשעת ההקדש אבל כשהקדיש סתמא אמרינן דנתכוין שיהא כולו עבורו ותו לא יוכל לשתף לאחר דבכה"ג מוכר עולתו ושלמיו לא עשה כלום. אמנם במפרש בשעת הקדישו ע"מ שיוכל לשתף להקרבן איש אחר יהא יכול אף דלא פירש בשעת הקדישו את שם השותף האחר מי הוא. דבשלמא אי הוי אמינא דגזה"כ הוא בפסח לא הוי מצינו למילף מזה לקרבן אחר. אבל כיון דמפרש רבי טעמא דקרא בפסח משום דע"מ כן הקדישו. א"כ אף דזה לא מצינו למילף שאר קרבנות מפסח לסתמא די"ל דרק בפסח עמדה תורה על סוף דעתו שע"מ כן הקדישו ולא בשאר קרבן. עכ"פ זה נוכל ללמוד לשאר קרבן במפרש כשמקדישו ע"מ שיוכל לשתף להאחר עמו אף שלא פירש בשעת ההקדש מי היא השותף. כיון דלרבי גם מכדי מקח חשיב הקדש ואינו כמתנה על מ"ש בתורה. גם בעולה יהני כזה שיהא יכול לשתף אחר. ושפיר מתוקמי הא דנקיט קרבנו ולא הגזול דמשמע מדעתו מהני בעולה דמיירי ביה קרא. בכה"ג. ומ"מ צ"ע בכ"ז ואכמ"ל

אבל נרבעו כשהן מוקדשין ד"ה אסורין. הרמב"ם פרק ג' מאיסורי המזבח הלכה י"ג פסק דמותר וכתב הכ"מ מן הרי"ק כיון דאינו אלא משום ביזוי אזלינן לקולא כו' וכתב בס' אמרי הצבי בבא קמא סוף דף ס"ה אף דדרכו לפסוק כלישנא בתרא תמיד פסק לקולא כיון דביזוי אינו אלא דרבנן [ועי' מ"ש לעיל דף כ"ט ע"א בד"ה כשהוא] ע"ש. והנה בגנת ורדים כלל ס"ט הביא מהגאונים והרי"ף דפוסקים כלישנא בתרא בין להקל בין להחמיר בין שיהיה בשל תורה בין שיהיה בשל סופרים ע"ש. וצ"ע אם יחלוק הרמב"ם בזה. אך כבר ציין במסורת הש"ס לע"ז דכ"ד דשם הסוגיא הפוכה מדהכא דרבא אר"נ מחלוקת כשנרבעו כשהן מוקדשים פ"ש ובתוס' במנחות דף נ"ח ע"ב ד"ה יא"ד. וא"כ שפיר י"ל דסמך הרמב"ם אסוגיא דע"ז

דף ל"א ע"א למ"ד טריפה אינה יולדת כו'. פי' ר"ג א"י שאין מתעברות כו'. ומשמע דס"ל כהפר"ח ביו"ד סימן נ"ז ס"ק מ"ז דהעיבור לחוד מוציאה מספק טריפות ודנקיט בגמרא אינה יולדת היינו שאינה מתעברת ודלא כמהרש"ל דמצריך עיבור ולידה. ובתשובת עמודי אור ס"ס מ"ט הוכיח מהמהרש"ל דזכר טריפה מוליד דכיון דיתכן שתתעבר אלא שלא תוליד והזכר אינו פועל בעיבור יותר מהנקיבה וכיון דעיבור ולידה בעי להוציא מס"ט ובזכר לא שייך הלידה כלל בפעולתה דכוונת מהרש"ל שפעולת הלידה לא יכון בטריפה ולא מצד גרעון הולד הוא שא"א ליצא גמור בחיים] לא מפיק בהא מספק טריפות עכ"ד. וצ"ע כיון דטריפה אפשר שתוליד העיבור דקודם שנטרפה. וטריפה אפשר שתתעבר. ואי אין החסרון בעצם הולד. ע"כ צ"ל דאף ע"ג שיצדק נפרד. דהיינו דאפשר שתתעבר בלי להוליד וגם אפשר שתלד העיבור שקודם הטריפות. מ"מ לא יצדק מחובר. דהיינו שתי הפעולות א"א בטריפותה אף שהוא בזמנים מחולפים.