מלאכת חושב פד

בבהמה קאמרינן בבהמה מיהו לא אשתרי. ולמאי דנראה מהתוס' בחולין דף ק"כ ע"א ד"ה חלב דבכ"מ פליגי אי חשיב פירכא הא דשכן הותר מכללו ע"ש. ומשמע דסובר דלא חשיב זה קולא כלל לגבי אידך דנאסר. א"כ גם בע"ע שא"ל אשה ובנים אם הוא אסור בש"כ אין לחושבו ענין קל משום ההיתר כשיש לו אשה ובנים שמפני כן לא יהא אתנן. וצ"ל דבע"ע שא"ל אשה ובנים יותר חשיב הותר מכללו כיון שבאותו תואר דע"ע משכחת לה ביה היתר דהיינו ביש לו אשה ובנים. משא"כ בבן חורין דאין ההיתר באותו שם כלל וזה הוי כהא דגבי חלב דבהמה וחיה להסובר בבהמה מיהו לא אשתרי. אך למ"ש בדיבור הקודם בשיטת הרמב"ם דאיסור שפחה לב"ת מד"ס. וא"כ מה"ת הא ליכא איסור כלל. ואי מד"ס דאסור לב"ח והותר מכללו לע"ע. מלבד דרחוק לומר כן מכמה טעמים. כה"ג ל"ח הותר מכללו כיון שמעולם לא היה הע"ע בכלל האיסור שפחה ועי' ביד מלאכי סימן קע"ח שהביא מרש"י דנזיר דף מ"ד ומכמ"ד דל"ש הותר מכללו אלא כשנכלל בכלל האיסור והותר בפרט אחד ולא היכא שלא היה מעולם בכלל האיסור ע"ש. וא"כ זה שייך אי שפחה לב"ח אסור מה"ת מלא תהיה קדשה דגם ע"ע בכלל בני ישראל אלא שהתירו התורה במקום אחר. אבל אי עיקר איסור שפחה לב"ח מד"ס. לא שייך לומר על ע"ע שלא אסרוהו חכמים שם הותר מכללו. והיותר נ"ל למ"ש הריטב"א בקדושין ריש דף ט"ו במוכר עצמו דאין רבו מוסר לו ש"כ די"א דאסור בה אפילו מדעתו והוא סובר דמותר אלא שאין רבו כופהו [הובא בעמק יהושע שם] והובא במקנה שם סוף דף י"ד דאף שאין רבו כופהו כיון שעכ"פ יש לרבו בו קה"ג הותרה לו ע"ש. וא"כ י"ל דה"ט דמ"ד דאינו אתנן אף שא"י רבו לכופו דיודה לזה דבא"ל אשה ובנים אין רבו כופהו. מ"מ הותרה לפ"ע מדעתו. וחכמים יסברו דהיכא דאין כופהו איסורא נמי איכא לכך הוי אתנן ואכתי צ"ע

מי קאמרינן אנן אתנן ומחיר אתנן ולא מחיר קאמרינן. פי' ר"ג דמקשה דנפרש מחיר היינו אתנן וה"ל ככתיב אתנן זונה ואתנן כלב וה"ל שנים ע"ש. והנה בחינוך סי' תקע"א כתב טעם למחיר כלב לפי שהכלבים עזי נפש ושמא מתוך מחשבתו בטבען יקשה ערפו מלהנחם על חטאיו ולאתנן זונה משום שמא יחשוב בענין הזנות בעת קרבנו ע"ש. וגם לס"ד בהקושיא נימא הא דקפיד אאתנן כלב יותר מהאתנן זנות דשאר בהמה וחיה הוא מפני מחשבת טבען העזי נפש דמשום מחשבת זנות לבד מה שאין יצה"ר בזה כ"כ. תקשי מ"ש כלב משאר בהמה וחיה. אך באמת אין יסוד לזה דלא דרשינן טעמא דקרא. ובמה שדחה הש"ס לקושיא זו. עי' מ"ש בספרי נפש חיה בב"מ דף צ"ד ע"ב בד"ה אין לי אלא אביו ואמו

ניפוק חדא להדי כלבא והנך כולהו לישתרו. בספרי נהור שרגא ביבמות דף ס"ו ע"ב בהגה"ה שבד"ה כהן. הבאתי מ"ש הטור ביו"ד סימן קל"ג בשכרו להעביר חביות ונמצאת א' של יי"נ דשכרו אסור דדעת הרמב"ן דלא מהני הולכת שכר אותה חבית לים המלח דכיון דהכל קבלנות אחת ואותה פרוטה מעורבת בכל השכר כולה אגרא אכל חדא שייך גם י"ל אלו לא העביר חבית זו לא היה משלם לו כלום והקשיתי דה"נ נימא דהכלב תפס במחירו כל הטלאים ולא היה מחליף בלעדו ע"ש. וכעת נ"ל דיש לחלק דרק התם שייך קפידא מהשוכר את הפועל שרוצה להעביר כל החביות ולא היה שוכרו כלל באם לא היה מעביר החבית דיי"נ. אבל הכא בשותפין כיון דהטלאים שוים לא יעוכב משום אחד מהן על חלוקה דטלה נגד טלה גם באופן אם ישאר הטלה העשירי והכלב בשותפות ולא שייך בזה שיתפוס הכלב במחירו כל הטלאים. ויתורץ בזה ק' הרש"ש בהא דמשני דטפי דמי כלב מחד מינייהו כו'. דמ"מ יקשה דנברור תלת מהן ונימא דהן נגד הכלב וג' חמישיות מאחד הטלאים שעמו והשבעה הם נגד שמנה ושתי חמישיות שעם הכלב ולישתרו עכ"ד. ולהמבואר ניחא דבאין הטלאים שוים דאפשר יהא עיכוב משותף לחבירו לחלוק טלה מובחר נגד גרוע אף אם יוסיף לו או יגרע להשלים השיווי דכל אחד מצי לומר אני חפץ בטלה המשובח ואתן המותר או להיפך וידונו בגוד או אגוד או בחלוקת הבשר ובכה"ג בחלקו ונטל א' העשרה הטובים וא' התשעה הגרועים עם הכלב שפיר י"ל דהכלב תפס במחירו כל העשרה טלאים וכבהא דחבית לדעת הרמב"ן [אך להראב"ד שם דמהני הולכת פרוטה ליה"מ יש מקום לדברי הרש"ש]. ובחי' רעק"א הנדפס בברלין בלקוטים לתמורה כתב בהא דפרכינן ניפוק כו' אף דקיי"ל בדאורייתא אין ברירה. הוא משום דמה"ת בלא"ה חד בתרי בטל ובע"ח דלא בטל רק מדרבנן ובדרבנן יש ברירה והק' למ"ש האו"ה הובא בפ"מ יו"ד סימן ס"ט וצ"ב דחתיכה שלא נמלחה שנתבשלה עם שארי חתיכות ואינו ניכר החתיכה דבטילה ואחד מהטעמים דאין בה דין חתיכה הראויה להתכבד כיון דקודם התערובות היתה היתר דדם האברים שלא פירש מותר ונאסר בתערובות וא"כ גם הכא יתבטל חד בתרי כיון שנולד האיסור בתערובות כו' ע"ש. והיה אפ"ל לכאורה להמבואר בחו"מ סימן קע"ו סי"ח דשותף שחלק בפירות בלא דעת חבירו בפחות משלשה לא עשה כלום זולת במטבע אחת ולא בטבי ותקולי יעו"ש. וא"כ הכא גם להס"ד דמיירי בשוים הטלאים בדמיהם לא עדיף מפירות דעכ"פ לא ימלט באיזו שינוי בהם שזה גדול יותר וזה שמן יותר אע"ג ששוים בדמיהם ואע"ג דע"פ רוב לא יהא מחמת זה עיכוב מהשותפין בהחלוקה זה כנגד זה מחמת דשוו בדמיהם. עכ"פ א"א לאחד לחלוק בלי חבירו דלא עדיף זה מן פירות ממין אחד ועכ"פ לא דמי זה למטבע ממין אחד. וא"כ קודם החלוקה היה כשם איסור לכל אחד מהשותפין להקריבו מטעם חלק חבירו דהוי אינו שלו ועי' לעיל דף כ"ו בבהמה דשני שותפין דהקדיש חציה כו' וא"כ לא דמי להחתיכה שלא נמלחה כו'. דשם קודם היה עליה שם היתר לגמרי דדם האברים שלא פירש מותר. אבל הכא קודם החלוקה היה לכל אחד מהשותפין על כולם שם איסור להקרבה מטעם שאינו שלו ואע"ג דאחר החלוקה נפקע איסור זה מ"מ כיון שנולד איסור דמחיר כלב באותן שנגד הכלב מחזיקין מאיסור לאיסור ולא שייך בזה היתר הביטול משום שנולד האיסור דמחיר כלב בתערובות כיון דגם ההיתר מהאיסור דאינו שלו נולד ג"כ בעת תערובות זו. ועי' בפלתי סי' ק"ב סק"ה מה שהביא מהמרדכי סוף חולין דהיכא דגם ההיתר נולד בתערובות לא שייך ביטול יעו"ש. אך מהתוספות דהכא לענין ברירה שכתבו כי האיסור לא היה מבורר קודם תערובתו משמע דאין להחזיק מאיסור שאינו שלו לאיסור דמחיר כלב וחשיב כהיתר מבורר מחמת שקודם החלוקה לא היה מציאות איסור דמחיר כלב. ואיסור דאינו שלו כבר נסתלק. וכבר דברתי בהא אם מחזיקין האיסור לאיסור לענין ספיקות בספרי נש"ר ביבמות דף ל' ע"ב בד"ה אשה ואכמ"ל. ובעיקר קו' הגרע"א להאו"ה למה ניפוק חד דליבטל. היה אפ"ל למ"ש הרמ"א ביו"ד סימן ק"ט ס"א דיש מחמירים להשליך אחד בכל תערובות יבש ביבש והוא שיטת רש"י ומוהר"מ וע"ש בביאור הגר"א סק"ז. וא"כ י"ל דהאו"ה יסבור כן שהדין הכי בכל תערובות ביבש. ויהא באמת סייעתא לדין זה מהש"ס דהכא ועי' מ"ש בפתח הבית סימן ו' בדיני ברירה ענף י"א מה ששייך להא דהכא

ע"ב גבי עכו"ם כתיב והיית חרם כמוהו כל שאתה מהייה ממנו ה"ה כמוהו. בע"ז דף נ"ד ע"ב יליף מהך קרא דחליפי חליפין דע"ז אסורין. ואינו סתירה לדהכא די"ל תרתי ש"מ מזה פירשו. וחליפי חליפין. ולהסובר שם דחליפי