מלאכת חושב פב

שנסתפק בריבית מוקדמת ומאוחרת בפירש שהוא מחמת ההלואה אי הוי ר"ק או אבק ריבית ע"ש ובחידושי רע"ק שם. דהרי הכא באתנן בנתן לה ואח"כ בא עליה או להיפך שרי גם בפירש שהוא בעד הביאה וכדמוכח בסוגיין. וא"כ גם בריבית כה"ג מותר מה"ת. איברא מנתן ואח"כ בא עליה למאי דמוקמינן בקדמה והקריבתו ליכא דכוותי' בריבית מוקדמת. דאפי' אם כבר הוציא הריבית ואכלו או נאבד ממנו ה"ל כאלו ישנו בעין [מפני דאפשר בחזרה] בשעת ההלואה. אך בבא עליה ואח"כ נתן לכאורה הוא דומיא דריבית מאוחרת ויתסר אפילו אם לא הזכיר מהאתנן שנותנו בעד הביאה אלא לאחר הביאה דומיא דריבית מאוחרת אי נימא דבפירש הוי ריבית קצוצה. אע"כ דבכה"ג אינו ריבית קצוצה. וצ"ע לחלק בין הענינים ואכמ"ל

בזונה כותית דל"ק במשיכה. להמבואר בחו"מ סימן קצ"ח א ס"ה דאם התנו דמעות יקנו קנה גם בישראל וע"ש בפ"ת דהסכימו האחרונים לזה. וא"כ לכאורה ה"מ לאוקמי גם בזונה ישראלית ובהתנו שתקנה בביאה שהוא במקום כסף והנ"ל דלכאורה קשה בהא דנקיט ואח"כ נתן לה. דיש לדייק לכאורה דאם הבטיח ליתן לה טלה זה ולא נתן ליכא עליה איסור אתנן בהקריבו והרי כיון דכבר קנתה הזונה כותית הטלה בשעת ביאה בכל מקום שהוא. א"כ אפילו לא יתן לה ליהוי כאילו גזל האתנן דידה. דנראה דאין הגזילה מוציאתו מידי איסור אתנן שכבר חל עליה אף שבלאו איסור אתנן א"י להקריב הבועל משום גזל עכ"פ גם איסור אתנן יש על הטלה. והנ"ל למ"ש בנתיבות סימן ע"ב ס"ק נ"ב במ"ש התומים להסוברים דגם בחפץ שבא לידו מהעו"ג בהיתר שייך היתר דהפקעת הלואתו ה"ה במשכון וכתב הנתיבות דזה היה שייך כשגילה הישראל דעתו שרוצה להפקיעו וכל זמן שלא גילה דעתו הוי של העו"ג ע"ש. ויש לעיין אי שייך היתר דהפקעה גם בחפץ איך משכחת לה בעו"ג מישראל קנין כסף בשלמא לישראל מעו"ג ניחא כשנתן הישראל כסף להעו"ג חייב העו"ג ליתן החפץ ומוציאין מידו בדין אבל לעו"ג מישראל איך מ"ל כיון דשרי הישראל שלא ליתן לו החפץ דמה שהיה של הישראל מכבר לא גרע מחפץ דהעו"ג שבא לידו בהיתר. וצ"ל דמ"ל בנתן העו"ג רק פרוטה על החפץ שביד ישראל דחשיב בזה קנין ויכול הישראל לכופו בדין לקבל החפץ וליתן מותר הדמים אבל בכבר נתן העו"ג כל דמי החפץ באמת לא מצי העו"ג לכוף ע"פ דין להישראל ליתן החפץ ומשום דגם בכה"ג חשיב הפקעה המותרת. וא"כ ניחא הא דנקיט דאח"כ נתן לה. דמזה נראה שלא רצה להפקיע הטלה ממנה. והלכך משעת ביאה דהוי במקום כסף קנתה הטלה וחשיב אתנן מאז. אבל בלא נתן לה אח"כ י"ל דמתחילה היה דעתו שלא לקיים הבטחתו וכיון שבהיתר היה הטלה מתחילה אצלו דשרי להפקיע מאתה לא חשיב כגוזל האתנן ממנה דלא חל עליו שם אתנן כלל היכא דאינו מחוייב ע"פ דין ליתן ולא קנתה מה שמצי להפקיע מאתה. וזה ניחא בזונה כותית אבל בזונה ישראלית והתנה שתקנה בביאה שהוא במקום כסף. תקשי מאי אירי' דנקיט ואח"כ נתן לה. אפי' לא נתן ראוי שיאסר משום אתנן כיון שכבר קנתה בשעת ביאה ומה שאינו נותן לה ה"ל כגוזל האתנן מהזונה הישראלית כנ"ל לכאורה

כגון דקאי בחצירה. עי' מ"ש התוס' מר"י ומהרמ"ר. והנ"ל למאי שפלפלתי בספרי נפש חיה בב"מ דף צ"ז ריש ע"ב בדברי הקצה"ח סי' שמ"א בהא דמיתה ותשלומין באין כאחד דקלב"מ. אם הוא דוקא כשבא עיקר החיוב עם חיוב מיתה כאחד או גם כשהחיוב בכח היה קודם החיוב מיתה אלא דקיום התנאי דאז נעשה חיוב בפועל בא עם חיוב מיתה ג"כ שייך הא דקלב"מ ע"ש באורך ולפי"ז אפ"ל דר"י סובר דכשעיקר החיוב ממון בא קודם לא חשיב מיתה ותשלומין בכ"א וע"כ א"א לאוקמי בהקנה לה בק"ס כשתיבעלי לי תקני לך טלה זה בכל מקום שהוא. דכיון דכל ק"ס הוא מעכשיו דהא אח"כ הדר סודר למרי' [עי' ספ"ה דנדרים]. וא"כ אף אי חשיב אתנן כה"ג לא יחשב כה"ג מיתה ותשלומין בכ"א כיון דחיוב בכח התחיל טרם הביאה. וע"כ הראיה דמשום חיוב לצאת ידי שמים חייל אתנן הוא משום שעת הביאה ובקאי בחצרה וכמו שהסבירו התוס'. והרמ"ר יסבור דגם כשקיום התנאי בא עם חיוב מיתה ג"כ שייך הא דקלב"מ והלכך מוקי בהקנה לה בק"ס כנ"ל לכאורה

חוץ מאתנן אשתו נדה. וכ"פ הרמב"ם פ"ד מאיסורי המזבח הלכה ח' וכתב הכ"מ דא"י למה פסק כרב דאתי כאביי ולא כרבא ע"ש. ובלא"ה הוי מצי להקשות מדפסק בפ"ה דתענית הלכה ט"ו כלוי נגד רב לענין עטרה של קנים וכמש"ש הכ"מ משום דלוי גדול מרב ע"ש. אך במ"ש משום דהכא סובר רבי כרב יתיישב גם זה. ובמאי דפרש"י בד"ה הבאות לו בעבירה. דלא אשתו נדה דמותר בה לאתר זמן. לכאורה לדבריו באשתו מקולקלת בוסתה שאינה עומדת לטהר כעין שכתב בקרבן נתנאל בריש מסכת יבמות לענינו. יהא אתננה אסור. ובאמת לטעם הגמרא דהא לאו זונה היא. שייך טעם זה במקולקלת כיון דאשתו בנשואין היא. וכעין זה כתב בקרן אורה בסוטה ריש דכ"ח בדעת רש"י דרק דרך ניאוף חשיב אינו מנוקה מעון שמים אין בודקין אותה אבל אלמנה לכ"ג אף דביאת איסור הוא מ"מ כיון שאינו דרך זנות אלא דרך אישות חשיב מנוקה מעון ולהכי כתב בטעם אלמנה לכ"ג דאינה שותה מדכתיב כי תשטה אשתו דמשמע הראויה לו ע"ש. אך ברמב"ם פ"ד מאיסורי המזבח הלכה ט' כתב דבנשא א' מח"ל כל שיתן לה מחמת בעילה ה"ז אתנן ואסור וע"ש בכ"מ. הרי דלזה לא מחלקינן מחמת שהוא דרך אישות וע"כ טעם היתר דאתנן אשתו נדה הוא משום דיש לו היתר בה לאחר זמן. וי"ל דגם במקולקלת שייך טעם דמ"ל שתותר לו ע"י רפואה [וצע"ק בדברי הק"נ דריש יבמות] וי"ל נמי דזהו כוונת הגמ' הא לאו זונה היא. דהיינו משום דמ"ל בה היתר

אע"פ שאין ראיה לדבר כו'. לכאורה קשה כיון דהוא לקולא איך נקל בלי ראיה גמורה אי לא נדרוש זונה ולא זונה לזה. ואפ"ל דגם בלא ראיה כיון שדרך הוא שהוא נותן ולא היא יעי' בכתובות דף ס"ד ע"ב צא ולמד משוק של זונות מי שוכר את מי. ראוי לומר דלא איירי התורה אאופן שאינו דרך העולם. ושפיר סגי בזכר לדבר שהביא מדברי קבלה. וגם בכתובות ה"מ להביא קרא דהכא לראיה שדרך הוא דהוא שוכר ולא היא אלא דנ"ל יותר להביא ראיה מהמציאות. והנ"ל מדלא פריך ללוי דאוסר אתנן אשתו נדה מברייתא דרבי. משמע כמו שכתבנו מהכ"מ דלוי גדול מרב. וא"כ אפ"ל דלוי תנא הוא ופליג כדאמרינן הכי על רב. וביד מלאכי סימן תקנ"ט כתב דלא אשכחן על לוי שיאמרו תנא הוא ופליג כמו דאמרינן כן על רב ע"ש. ולכאורה מהכא משמע כהכ"מ

אין לוקה עליה משום זונה מ"ט דא"ק לא יחלל כו' בע"ז דף ל"ו ע"ב בתוד"ה משום. כתבו עוד טעם מדכתיב חללה וזונה לא יקח ובעכו"ם דלית ביה קיחה לית בה משום זונה לא יקח כו'. והנ"ל הא דלא אמר הגמרא טעם זה לאביי הוא משום דביבמות דף צ"ז ע"א אמר אביי לקוחין כתיבי בתורה סתם הראוי לקיחה קיחה הראוי לשכיבה שכיבה, וע"ש בע"ז בתוד"ה דכתיב לא תתחתן בם שכתבו אסיפא דקרא סמיך דכתיב ובתו לא תקח לבנך דאלו לאו דלא תתחתן מיירי בגיורית. ועי' ברמב"ם פי"ב מאיסורי ביאה הלכה ג' ושם פי"ז הלכה ה' ודוק

ילפי מהדדי כו' פי' רש"י במה מצינו. והק' חתני הרב