מלאכת חושב פא

אחרים משא"כ מוקצה וכן ציפוי נעבד אסור וציפוי מוקצה מותר עי' רמב"ם פ"ד מאיסורי מזבח הלכה ה' ו'. ומוקצה שיהא חמור באיזו פרט מנעבד לא מצינו לכאורה. וא"כ תקשי דאי הוי כתיב בפירוש דמוקצה אסור ממילא הוי ידענא איסור דנעבד. אך לשיטת הרמב"ם דמוקצה אינו אסור אא"כ עשו הכומרים מעשה. הרי זהו חומר חשיב ביה דהוי אמינא דוקא מוקצה דהוא פ"י מעשה בהבהמה הוא דנאסר לגבוה משא"כ נעבד בלי מעשה ולכך הוצרך לכתוב גם נעבד. אבל להראב"ד דגם מוקצה הוי באמירה בלא מעשה ובמעשה דאח"כ עבודה לצורך משרתי עכו"ם בטלה ההקצאה הקודמת ונתכשרה לגבוה לפי"ז לבד הקולות שהזכרנו מקודם שיש במוקצה מבנעבד נתוסף עוד קולא במוקצה שאחר שנעשה מוקצה יש אופן שיחזור להתירו ע"י מעשה אבל נעבד לאחר שנאסר תו ליכא שום אופן שיחזור להיתירו לקרבן. ועי' בב"ק דף מ' ע"ב בתוד"ה ויש בנוגח וצ"ע. ובדיוקו דרש"י מדנקיט אלא. נלע"ד דודאי לשון אלא משמע ותו לא. אך לא צ"ל מפני זה עד ולא עד בכלל דמשיעבר לא מיתסר. רק עד זה עד ועד בכלל. ודנקיט אלא דמשמע תו לא. אתי לאפוקי מדריו"ח דאמר עד שימסרוהו למשרתי עכו"ם כו'. קמ"ל דלא צריך וסגי באיזו עבודה להאסר מש"ה בדין מוקצה כנ"ל

דא"ק ממשקה ישראל כו'. מזה הוכיח השאג"א סימן צ"ז דזהו דרשה גמורה מה"ת ע"ש. וצריך להבין אי לא מצינו כזה רק בקרא דיחזקאל דנקרא דברי קבלה איך נחשבו דרשה של תורה. אמנם מצינו דרש כעין זה בתורה לענין תפילין שאין כותבין ע"ג עור בהמה טמאה מדכתיב למען תהיה תורת ה' בפיך מדבר המותר בפיך עי' שבת דף כ"ח וק"ח. וכבר כתב בתשובת שיבת ציון סימן ב' הא דלא ממעטינן שם רק עור בהמה טמאה ולא עור נבילות וטריפות ומן ממשקה ישראל ממעטינן טריפה הוא משום דהתם אינו דבר מאכל ודרשינן רק על המין משא"כ הא דממשקה ישראל דמיירי מדבר: מאכל ע"ש. וע"כ קרא דממשקה ישראל יש לו עיקר בתורה מלמען תהיה תורת ה' בפיך. וה"ה שאר דבר שבקדושה כמו קרבן ולכך שפיר חשיב קרא דיחזקאל דרש של תורה מחמת שיש שיש לו עיקר בתורה כנ"ל

כשהוא אומר מן הבקר למטה שאין ת"ל אלא להוציא את הטריפה. כבר הק' הכ"מ פ"ב מאיסורי המזבח ה' י' על מ"ש הרמב"ם איסור טריפה מהקריבהו נא לפחתך וכתב דאפשר שסובר דקרא דהכא סמך בעלמא הוא א"כ דה"ק דאפילו לא היה בה איסור תורה ה"ל לפסלה משום הקריבהו נא לפחתך ע"ש. ומשמע דמשום הקריבהו כו' נפסל אפילו בדיעבד ולא דמי לכחוש וכעור ברמב"ם שם רפ"ז דכשר בדיעבד. ודלא כמ"ש בספרי כובע ישועה בב"ק דף ט' ריש ע"ב ע"ש. והנה כשנימא דסברת הקריבהו הוא סברא דאורייתא ולכן פסול מש"ה גם בדיעבד אף דמדברי קבלה ידענו זו הסברא עי' שבועות דף כ"ב ע"ב בתוד"ה איבעית. תקשי דא"כ למה לי הלימודים דהכא לטריפה דפסול תפ"ל מהך סברא דהקריבהו דהא לפי תירוץ השני דהכ"מ סובר דהלימודים דהכא אינם ע"ד סמך. גם לשונו אפילו לא היה בה איסור תורה ה"ל לפוסלו משום הקריבוהו. משמע לכאורה דהא דהקריבהו אינו איסור תורה וצ"ל דמ"מ שייך לפסול אף בדיעבד וכן הוא לתי' קמא דהכ"מ. וע"כ טריפה פסול גם בדיעבד אפילו להרמב"ם. דשם בהלכה י"א כתב דנמצאת טריפה תצא לבית השריפה. ובשעה"מ פי"א משחיטה הק' מחולין דף י"א דילפינן דאזלינן בתר רובא מראשו של עולה דאימא טריפה אלמא מה"ת פסול ע"ש. והנראה דזה תקשי גם כשנימא דאף להרמב"ם פסול טריפה מה"ת ולא מהנך קראי דאסמכתא הם [כמ"ש הכ"מ] רק מהקריבהו ויסבור דהוא סברא של תורה. אכתי תקשי דלא שייך משום הקריבהו אלא כשנתברר הטריפות ז ש ם דידיה דמאוס אבל כשלא נודע הטריפות ליכא מאיסותא ומשום הקריבהו אפילו אם היה טריפה. ולא שייך לדייק מזה דאזלינן בתר רובא אלא אם פסול דטריפות הוא פסול מעצם ולא משום מיאוס. ובח"ס יו"ד סימן ע"ב תי' דלהרמב"ם רק שארי טריפות שאינו אלא הללמ"מ להדיוט לא רמז קרא דמן הבקר ולא מיתסרי לגבוה רק משום הקריבהו אבל דרוסה המפורש בקרא לאסור להדיוט נתמעט ממן הבקר לדרוסה מכפא דמוחא עד אטמא וא"ש הגמרא דחולין ע"ש. ואיני מבין דאי אין חשש מקרום של מוח אלא מדרוסה הא י"ל דאיירי קרא באופן דראינו מיום שנולד דלא נדרס כיון דזהו דבר הנראה לעינים ואפשר לידע זה. וגם אם נימא דבנדרסה אמו בעודה מעוברת ממנו ג"כ מזיק לולד עי' ביו"ד בבאר היטב ובפ"ת סימן נ"ו, ס"ו. גם זה אפשר לידע. וע"כ הראיה מראשו של עולה הוא משום שמא ניקב קרום של מוח ע"י חולי וזה אי אפשר לדעת כלל. ואעיקר הא דאמר דיש בטריפה משום הקריבהו צע"ק. מדברי המג"א סימן נ"ג סק"ח שכתב דבע"מ פסול לעבודה וא"כ גם בש"צ יש ליזהר ועוד הקריבהו נא לפחתך ע"ש. ואי שייך בש"צ משום הקריבהו כ"ש בכהן המקריב. ואי שייך בטריפה משום הקריבהו למה כשר כהן טריפה להקריב כדתנן ספ"ז דבכורות דף מ"ה ע"ב. ואולי גם בענין מאיסותא דטריפה נחלק דמה שמאים בבהמה לא מאיס באדם. דמשום הקריבהו דאיכא בטריפה שאינו ניכר כמו ניקב קרום של מוח אינו מפני מאיסותא [עי' גיטין דמ"ג ע"א טריפה חזי למיקם קמי'] אלא מפני שאינו חי יב"ח וכמ"ד טריפה אינה חיה וא"כ לר"ת דמחלק בין טריפות אדם לדבהמה משום דאדם אית ליה מזלא עי' בזבחים דף קט"ז ע"א בתוד"ה ודילמא. לכן אף דיש משום הקריבהו בטריפות דבהמה. בטריפות

דאדם ליתן לן בה ועי' מ"ש לעיל דף ו' ע"ב בד"ה שהומם מהיד מלאכי: ע"ב פשיטא. דאפילו לא קדמה והקריבתו יהא מותר דלא חל עליה אתנן עכ"ל ר"ג. והנראה דכוונתו דבכה"ג יהא מותר להקריבו אפילו אחר ביאה. והנה בגמרא מסיק נקט פשיטא דמותר דע"כ לא בא עליה. וצריך לפרש לפירש ר"ג כוונת הגמרא כיון דבשעת חלות הקנין לא. בא עליה עדיין והלכך אף אחר שבא עליה יכולה להקריבו אף שהיה המדובר ביניהם מקודם שהוא שכר ביאה דע"כ בהכי מיירי גם בס"ד זה וכלשון המשנה הא ליך טלה זה בשכרך וכמו במסקנא מיירי באומר שנותן בשכר ביאה כן בס"ד אלא דבמסקנא מוקי באמר לה לא מיקניי' לך עד שעת ביאה ואי מצטריך לך ניקני לך מעכשיו. ובס"ד ר"ל דאקני לה בהחלט לאלתר אבל הוא בשכר ביאה. וזה חשיב לפשיטא דמותר ולפירש ר"ג פשיטא דמותר גם בישנו בשעת ביאה. אמנם אף דאפשר לפרש כן בלשון הש"ס דהכא. אבל בע"ז דף ס"ג לשון הגמרא פשיטא דשרי דהא ליתא בשעת ביאה. ומלשון זה משמע דאם איתא בשעת ביאה אסור אף באמר מעכשיו ומשום דכיון דפירש דהוא בשכר ביאה וגם ישנו בשעת ביאה אסור אף ע"ג דחל הקנין בהחלט קודם ביאה ודלא כפירש ר"ג. ודע דהא דבא עליה ואח"כ נתן לה או איפכא דשרי הוא אף באמר שהוא בשכר ביאה. ולכאורה קשה מ"ש מריבית מוקדמת ומאוחרת במפרש שהוא בעד ההלואה דאף דשרי מדאורייתא אסור מדרבנן עי' ביו"ד סימן ק"ס ס"ו. וה"נ ה"ל לחז"ל לאסור משום אתנן גם כה"ג [ועי' בשדי חמד מערכת האלף סימן רפ"ד בענין איסורי דרבנן בדבר השייך למקדש]. וצ"ל דאין לדמות הענינים בגזירות חז"ל דאף דבריבית החמירו על של תורה. באתנן לא נראה להו להחמיר יותר ממה שאסרה תורה. והנה אם נדמה דבאופן דחשיב. ריבית קצוצה ואסור מה"ת יחשב נמי אתנן לאסור כה"ב. היה אפשר לפשוט מה שהביא הש"ך ביו"ד שם סק"ח מהב"י