מלאכת חושב פ

בואתחנן פן תשחיתון ועשיתם לכם פסל כו'. והנ"ל הא דלא נקטו כהרמב"ם מכי שחת עמך דקדים בפ' כי תשא. י"ל משום דבמדרש שם פ' מ"ב דריש ויקומו לצחק על גילוי עריות שהיה שם כדכתיב בא אלי העבד העברי לצחק בי. וא"כ היה אפ"ל דמש"ה נקיט שחת עמך לכן הביא מפן תשחיתון דפ' ואתחנן דשם לא איירי אלא מע"ז. אך הרמב"ם גופיה בפי' המשנה הכא נקיט מפן תשחיתון

והכתיב ואבדתם כו'. קרא יתירא הוא וע"כ אתי אף לבע"ח כ"כ בהגהות הגר"א. ולכאורה היה אפ"ל תרווייהו לאין בו רוח חיים ולעבור עליו בלאו ועשה לאו דלא תחמוד ועשה דואבדתם דהיינו לאו הבא מכלל עשה. אך למאי דאיתא בפסחים דף כ"ו דהיכא דאיכא למידרש דרשינן ולא מוקמינן ללאוי יתירא ע"ש. ה"נ הוי דרשינן היתור לציפוי דבע"ח ולא לענין לע"ע בלאו ועשה. ובסוטה דף ג' ע"א דאמרינן לר' ישמעאל דוקינא רשות ולא נשנה אלא לדבר שנתחדש דהק' התוס' אמאי לא דרשינן כיון דאיכא למידרש למצוה וכתב בקרן אורה דלא מסתביר ליה לדרוש לעשות הקינוי מצוה ע"ש. והרי הא הכא הסברא הוא שלא לאסור בע"ח וציפויין עד דמש"ה הוי מוקמינן לא תחמוד לאין בו רוח חיים דוקא ומ"מ משום יתור דואבדתם הוי מוקמינן לבע"ח אף שהוא נגד הסברא כדי דלא נצטרך לומר דאתי ללאו ועשה. ה"נ היה ראוי לומר שם דהיתור אתי למצוה אף שאין הסברא כן מלומר דנשנה חנם בשביל דבר שנתחדש וכדמדמי התוספת הענינים. ועי' מש"ש בספרי תורת הקנאות

שהרובע עושה אונם כרצון כו'. בדורש לציון דרוש י"ג דנ"ד כתב דשור טריפה או של אדם טריפה שהרג הנפש פטור ואם רבע חייב ע"ש. לפי"ז המ"ל נמי הך נפ"מ בין רובע לנוגח אלא כיון דנקט חד יתרון שברובע לא חש למינקט עוד. ומ"מ י"ל דאי לא הוי כתיב אלא נוגח לא הוי מצי ללמוד רובע מיניה. דהיה אפ"ל דהיתרון מה שבנוגח ומשלם את הכופר אלים גם משתי החומרות שברובע. וכמ"ש כזה בריש ס' הכריתות בק"ו דפרכי' מקולא או מחומרא אחת שיש במלמד אף שיש נגדו בנלמד מאה קולות או חומרות אחרות

פרט לחולה זקן ומזוהם. במשל"מ פ"ב מאיסורי מזבח הלכה ו' כתב דבעבר והקריב זקן פסול לפי שזקן יש לו דין מום עובר ע"ש ובשעה"מ. והנ"ל הא דנקט זקן ולא חולה ומזוהם. רבותא יותר בזקן אף שהזקנה הוא ענין שינוי טבעיי. ובעיקר הדבר לכאורה א"צ ראיה דמהיכי תיתי לא יפסול כיון דנלמד מקרא וה"ל כרובע ואידך דילפינן מקראי ופסולין. ובמשל"מ שם כתב דמ"ש הרמב"ם בפ"א מהלכות מעה"ק דאין מקריבין זקן בבקר יותר מג' שנים כו' הוא רק מדרבנן ומה"ת לא פסול רק משירתת דלא כדמשמע בתוס' ביומא ע"ש. ולכאורה מלשון שני דרש"י בהא דאר"ל אין אסור אלא מוקצה לשבע שנים דכשחלפו עליו ז' שנים אשתרי. ותקשי הא אז כבר אזקין ואסור להקריבו משום זקנה. ואי רק מדרבנן הוא י"ל דאז לא נאסר עדיין. ובספרי תורת הקנאות בסוטה דף מ' ע"ב בד"ה אין. הבאתי מהמלא רועים ערך ישיבה בעזרה דלהט"ז ביו"ד סימן קי"ז דהמפורש התירו בתורה אין לחכמים לאסור ה"ה בנביאים ע"ש. וא"כ תקשי לפרש"י בלשון וזה איך אסרו חכמים זקנה בשנים מה שמפורש התירו בנביאים למאי דקיימינן השתא דהיה ע"פ דין בלא חידוש. ובקושיית המשל"מ על התוס' דיומא דמשמע דפסלי מה"ת זקן בשנים גם בלא רותת. מסוטה דף מ"ו דמשמע דאינו פוסל מה"ת. היה נ"ל לכאורה ע"פ מה שהעיר בס' אוצר חיים בהא דמוקי הנך מיעוטים לחולה זקן ומזוהם דהא יש הכא ארבעה מיעוטים והכא ליכא למעט רק ג' דברים ומיעוט הד' למאי אתי כו' ע"ש. והיה אפ"ל דבאמת אם נמעט מהא דמן הצאן מן הכבשים או מן העזים דליכא רק ג' מיעוטי לא נמעט רק חולה ומזוהם וזקן רותת ועפ"ז תיתי סוגיא דסוטה דף מ"ו. אך למאי דממעט תנא דבי ר' ישמעאל מהא דמן הבהמה מן הבקר ומן הצאן דאיכא ד' מיעוטי ממעטינן נמי עוד זקן בשנים אף שאינו רותת. ועכ"ז צ"ע

דף כ"ט ע"א מניין למוקצה מה"ת. פרש"י קס"ד ולא יקריבנו מיד כשהקדישו. והנ"ל אי בדיוק נקיט בהס"ד דצריך שימור דוקא אחר ההקדש. ה"ל למיפרך ע"ז מברייתא דפסחים דס"ו ע"ב דהלל מביא חולי בעזרה ומקדישה וסומך ידו עליה ושוחטה. ועדיף מהקושיא דאביי דלכאורה היה אפ"ל באייתי אימרא דצומא דלא עביד לה שימור אה"נ דלא חזי להקרבה

לי ולא לאדון אחר כו'. לכאורה אף אי משמע מזה דאסור להקריב מה שנשמר להקריבו לאדון אחר אכתי לא שמענו דפסול בעבר והקריבו. ולומר כיון דאסור ממילא פסול מטעם כ"מ דא"ר ל"ת אי עביד ל"מ. הא ר' יאשי' מרי' דהך שמעתה נראה דסבר כאביי דאי עביד מהני וכמ"ש במלא הרועים ערך כ"מ דא"ר ל"ת אות ד' מסוגיא דלעיל דף ה' ע"ב. ובהגהות הגר"א כתב מניין למוקצה פי' היכא אשכחן שום רמז על מוקצה דאמרינן ק הצאן למוקצה ויליף מקרא דתשמרו לעשה ואתי מן הצאן לפוסלן עכ"ד. והנראה דנתכוין למה שכתבנו וגם מתורץ מדבריו קו' התוס' בד"ה מניין. ופי' מ"ש בש"מ מהגליון. ובהא דאין מוקצה אסור אלא פד שיעבדו. פרש"י בל"ק דבלא עבודה לא מיתסר ובל"ב מפרש להיפך וברמב"ם פ"ד מאיסורי מזבח הלכה ד' נראה דסובר כל"ק דרש"י. והראב"ד סובר כל"ב דרש"י דבהקצאתו לא בעי מעשה. והק' הלח"מ מע"ז סוף דמ"ד דתניא האומר בית זה לעכו"ם כו' לא אמר כלום שאין הקדש לעכו"ם וכתב הלח"מ דגם להראב"ד בעי מעשה קצת שיניע גופו ויאמר זהו לעכו"ם ובאמירה לחוד לא סגי ע"ש. ודבריו כעין מ"ש התוספות בסנהדרין דף מ"ח ע"א בד"ה נתנו. דגם לאביי דהזמנה מילתא יחוד דדיבור בעלמא ל"מ אא"כ נטלו ואמר זה יהיה למת כו' ע"ש. אלא דא"כ קשה במאי דפרש"י בע"ז שם שאין הקדש לעכו"ם באמירה עד שיקריבנה לפניה בתקרובות. דהא גם בשלא יקריבנה לפניה בתקרובות מהני כשעשה בה מעשה גמורה ללישנא קמא. ולל"ב גם בהניע גופה לשם עכו"ם מהני. אך בעיקר קושיית הלח"מ נ"ל דהא דפ"ז דאין הקדש לעכו"ם מיירי באינו בע"ח כבית וכוס [ולשון רש"י בסנהדרין סוף דף מ"ז במקום כוס נקיט שור וע"ש בכ"מ] ולענין שיהא נאסר להדיוט. ולזה אין הקדש לעכו"ם כן באמירה לשיטת הראב"ד וגם בעשה בה איזו מעשה כשיטת הרמב"ם דמוקצה הוא ע"י מעשה. זה אינו רק לענין איסור קרבן לגבוה דילפינן מקראי דמוקצה לע"ז נאסר לקרבן ולזה הוא דשייך הקדש לעכו"ם לכל חד כדאית ליה וכנזכר. אבל להדיוט אינו נאסר אלא משיהא נעבד כדילפינן בע"ז סוף דף נ"א מאשר יעבדו ע"ש. ומתורץ שפיר קושיית הלח"מ. ולכאורה י"ל עוד דאי ילפינן מן תשמרו להקריב לי ולא לאדון אחר. ראוי להיות המיעוט דלא לאדון אחר דומיא דלי מה לי בלא שום מעשה כן בלאדון אחר יהא נאסר גם באמירה לחוד. אף אי לא שייך זה אי ניליף איסור מוקצה מהא דמן הצאן: או מכי משחתם אך אין זה מוכרח כ"כ. והנראה דבת"כ ויקרא סימן י"ח אמר דיש ברובע מה שאין בנעבד ויש בנעבד מה שאין ברובע רובע גם בשל אחרים אסור נעבד של אחרים מותר נעבד ציפויו אסורים רובע ציפויו מותרין לפיכך צריך הכתוב לומר את כולם וע"ש בהתורה והמצוה. ויש לעיין בנעבד ומוקצה. דנעבד חמור ממוקצה מכמה טעמים. הן מצד הסברא שנעבד כבר נעשה בו האיסור דנעבד ומוקצה רק הוקצה לאיסור. וגם נעבד יש בו החומרא דהוא גם בשל