מלאכת חושב עט

[מן והיה ביום הששי והכינו] מה לי איסור גופו מ"ל איסור דבר אחר ע"ש. ואמאי לא נימא כדאמרינן בטריפה דלא הוי ילפינן מן ממשקה ישראל רק דומיא דערלה וכה"כ שלא ה"ל שעה"כ וה"נ נימא דומיא דערלה וכה"כ שאיסור גופן גרם להם. אלא ע"כ אף דהוי ס"ד לחלק כן מ"מ לבתר דכתיב תלתא קראי בטריפה הכל במשמע דמיעוט דממשקה ישראל בכל דוכתי ועי' במנחות דף ו' ע"א בתוד"ה כתב. וה"נ בנד"ד. וע"כ צ"ל כמו שתי' הכא התוס'

נעבדה בהן עבירה ע"פ ע"א או ע"פ הבעלים מניין כו'. מזה השיב בקרן אורה בזבחים דף ע"א על מש"ש התוס' בד"ה ע"פ. דזה שמעי' מדאצטריך קרא למיסר לגבוה ש"מ דלהדיוט שרי. דמהכא שמעי' דבלא קרא ידעינן דאינו חייב מיתה ע"פ בעלים וכתב הוא הטעם דכמיסת בעלים מיתת השור ובעינן עדים דוקא ולא אמרינן בזה הודאת בע"ד כו' לדונו בסקילה ע"ש. ואינו מוכרח כ"כ דהא התוספות שם הביאו מסנהדרין דף י' גבי פלוני רבע שורי דהוא ואחר מצטרפין להרוג שורו דלא אמרינן בממונו אדם קרוב אצל ממונו לומר פלגינן דיבורי' וע"ש בפרש"י. והרי בזה נתבטל ההיקש דכמיתת בעלים כך מיתת השור דהא באמר פלוני רבעני לרצוני א"נ על עצמו כדס"ל לרבא שם סוף ד' ט'. וא"כ לא היה קשה ג"כ אי הוי אמרינן בזה הודאת בע"ד כו' מהא דהוקש מיתת השור למיתת בעלים. לולא טעם רש"י שם משום מודה בקנס. ובהגהת מצפה איתן בזבחים שם הביא מהספרי פ' ראה שה כשבים כו' לימוד דרובע ונרבע מותר באכילה. ועי' בתומים סימן ל"ד ס"ק כ"א

ע"ב מה לבע"מ שכן מומו ניכר כו'. לכאורה תקשי כל זה נכניס בק"ו מה בע"מ שאף שמומו ניכר אין ב' עדים פוסלים אותו מאכילה ונפסל לגבוה אף בע"א. רובע ונרבע שאף שאינו ניכר ב' עדים פוסלים אותו מאכילה אינו דין שע"א יפסלוהו מהקרבה. דהרי הא דמומו ניכר הוא חומרא דסברא וניתן להשים בק"ו עי' בקדושין דף ה' ע"א בתוד"ה שכן. וצ"ל דאף דלגבוה חשיב מומו ניכר ריעותא. לאכילה דהדיוט אין זה בגדר ריעותא כלל וע"כ אין להבליע זה בתוך הק"ו. ובקושיית התוס' דנימא אתנן ומחיר יוכיחו דאין מומו ניכר ואסורין למזבח. הביא בהתורה והמצוה ויקרא סימן י"ז מהקרבן אהרן שפירש מ"ש שכן מומו ניכר היינו דלכך מועיל ע"א לפוסלו וא"כ באמת באתנן ומחיר אין מועיל ע"א לפוסלו. והשיב עליו דע"ז שיועיל ע"א לא בא הלימוד כלל דזה תלוי באם יש איסור בדבר ממילא מועיל ע"א כשאין בע"ד מכחישו כדסובר אביי בקדושין דף ס"ה א"ל ע"א שורך נרבע והוא שותק נאמן כו' וא"כ מה שע"א נאמן אינו מפני גילוי מומו רק שכ"א נאמן באיסורים וה"ה דנאמן באתנן ומחיר ומ"ש מפני שמומו גלוי פי' דלכך אסור לא דלכך נאמן ע"א כו' ע"ש. וא"י מה הועיל אכתי אין מקום לקושיית התוס'. דלס"ד השתא דע"פ ע"א אין נאסר רובע לגבוה משום דאינו ניכר הריעותא ול"ד למום דניכר הריעותא. באמת נימא כן גם באתנן ומחיר דהא דפסלתו תורה למזבח אינו רק בעדים ולא ע"פ ע"א או בעלים משום דאינו ניכר ולאו משום דאינו נאמן אלא בעצם אינו נפסל ע"פ ע"א או ע"פ בעלים. וכלפי האמת לענין אכילה בהדיוט ברובע כן להס"ד לגבוה. ודהביא מקדושין הוא לפי האמת דנאסר לגבוה רובע ע"פ ע"א וע"פ בעלים וה"ה באתנן ומחיר. ואנן אליבא דס"ד איירינן ובהגהות חק נתן ג"כ הביא דברי הק"א וכתב שלא ידע מניין להק"א שאין אתנן ומחיר פסולים בע"א עד שתמה מזה על התוס' ע"ש. ואיני מבין דבריו דאין כוונת הק"א אלא להס"ד דלא נפסל רובע אלא ביש עדים ולא ע"פ בעלים וע"פ ע"א גם לגבוה וכמו להדיוט וא"כ ה"ה באתנן ומחיר אך לפי האמת דילפינן מקרא לפסול רובע ע"פ ע"א נלמוד מיניה גם לאתנן ומחיר דיפסול ע"פ ע"א כנ"ל פשוט. ודע דמהא דמשמע הכא דאי לא היה פירכא על הק"ו לא היה צריך קרא דמן הבהמה להוציא הרובע וכן באינך קראי. יש סמך למ"ש הרמב"ם פ"ג מאיסורי מזבח הלכה ז' דעל הפסולין האילו אף שאין ראוין לקרבן אם עבר והקריבן אינו לוקה מן התורה וע"ש בכ"מ ולח"מ. ומזה ראיה דאס"ד דלקי הרי צריך קרא לפוסלם דאז שייך שילקה אם יקריבן דאי לאו קרא אלא מק"ו. לא היה אפשר לענוש מלקות אם הקריבן דאין עונשין מן הדין דשמא יש איזו פירכא על הק"ו. אלא ע"כ דגם השתא דילפינן מקראי לא לקי אם הקריבן והלכך הוצרך למצוא פירכא על הק"ו דאל"כ תקשי קראי למה לי אם אפשר ללמוד איסור מק"ו

ומה אתנן ומחיר שציפויין מותר כו'. כתבו התוס' דהמ"ל ק"ו כדאיתא בע"ז דף מ"ו ומה אתנן ומחיר שמותרין בתלוש להדיוט אסורים בבע"ח לגבוה כו' והשתא ל"ש למימר או חילוף. והק' הרש"ש דא"כ ק' למה לי מן הבקר להוציא הנעבד תפ"ל מק"ו דהתם כיון דל"ל או חילוף. וכבר קדמו בקו' זו בתורת חיים שם ותי' דעיקר קרא אתי דלהדיוט שרי נעבד מדאצטריך קרא לגבוה ש"מ דלהדיוט שרי הובא בנחלת עזריאל שם ע"ש. ולי קשה דאף שבתוס' לקמן דף כ"ט ע"א בד"ה מנה"מ משמע דשייך למילף איסור נעבד להדיוט מלגבוה אי לא קרא. זה שייך אי ילפינן איסור נעבד לגבוה מקרא. אך כשנליף מק"ו דאתנן והק"ו לא שייך רק על לגבוה. מהיכי תיתי נאסור להדיוט כיון דעל הדיוט י"ל דיו לבא מן הדין דאתנן להיות כאתנן דשרי להדיוט. ומסברא הא לא נאסר בע"ח נעבד עי' בתוד"ה או חילוף. ובתפארת ישראל הסביר משום דבע"ח למעלתו מדומם וצומח נתנה לו תורה חזקה בחיות שלו שיהא שייך לעצמו שלא יהא אדם יכול לאוסרו [זולת בעשה מעשה בגופו] וה"ל כאוסר דבר שאינו שלו ע"ש. ובנחלת עזריאל שם תי' למ"ש הרמב"ם פ"ד מאיסורי מזבח הלכה ו' דנעבד אסור לגבוה גם בשל אחרים. וזה א"א למילף מאתנן דאינו בשל אחרים יעו"ש. ואכתי תקשי דמברייתא דהכא משמע דאי היה הק"ו ל"צ קרא כלל. זולת דנימא דבאמת המ"ל דצריך קרא לנעבד בשל אחרים אלא דבלא"ה דחה הק"ו ודוחק קצת. וע"פ מ"ש בתפ"י דהא דנעבד דבע"ח לא נאסר להדיוט הוא משום דמחמת חשיבות דבע"ח בחיותו ה"ל כאוסר דבר שאינו שלו. יש להטעים שיטת הרמב"ם דלגבוה אוסר אף בשל אחרים. דהוא משום דכיון דגלי קרא דנאסר נעבד דבע"ח לגבוה. הרי אף שלו ה"ל כאינו שלו מחמת חשיבות חיות דהבע"ח ומ"מ נאסר וא"כ ה"ה של אחרים לגמרי. ויש לכוון זה בדברי הירושלמי פ"ג דע"ז הלכה ה' דאית דתני דגם בשל אחרים אסור נעבד ומדמהו לבע"ח שאף דלא נאסר להדיוט נאסר לגבוה ה"נ בשל אחרים ע"ש. והכוונה כמו שכתבתי דגם בע"ח שלו חשיב כאינו שלו. וע"ש במראה הפנים דמיירי הירוש' בשלא ע"י מעשה דע"י מעשה גם להדיוט אסור יעו"ש. והנה בת"כ ויקרא סימן י"א איתא דיש ברובע מה שאין בנעבד כו' רובע גם של אחרים אסור ונעבד של אחרים מותר [וע"ש בהתורה והמצוה] כו' לפיכך צריך הכתוב לומר כולם ע"ש. ולכאורה תקשי להברייתא דאוסר נעבד גם בשל אחרים לינקוט רובע וניליף מיניה גם נעבד. וצ"ל דהך ברייתא מכי משחתם דהוי דבר ערוה ועכו"ם והנך קראי ידרוש לחולה זקן ומזוהם כתנא דבי ר' ישמעאל בסמוך. והרמב"ם פ"ג מאיסורי מזבח הל' ו' דנקיט דרש דכי משחתם כתנא דבר"י. הנה מלבד די"ל כמ"ש התוס' בחולין דף כ"ג ע"א בד"ה כי משחתם. דכ"ע אית להו הך דרשה. י"ל דלמאי שפסק הרמב"ם דנעבד איתא בשל אחרים. לא מצי למינקט הנך דרשות דפ' ויקרא ע"ז דהא תקשי דמצי למילף נעבד מרובע וכנזכר. והנה הרמב"ם שם הביא דהשחתה הוא ע"ז מדכתיב כי שחת עמך. וק"ק דהכא ובכמ"ד בש"ס יליף מדכתיב