מלאכת חושב ז

בין אשה אבל יולדת דבנשים איתא באנשים ליתא אימא אל תחייב שפחה אהכי תני שפחה. ובתוס' שם הקשו דאימא אה"נ וצריך קרא לגיורית דאמרי' בספרי גבי ברכת כהנים כ"מ שמדבר בישראל צריך להביא הגרים עכ"ד. והנה הסברא דלא ניליף לה לה מאשה במה שאינו באנשים כבנשים. דמיא קצת להסברא דקילותא שאינו שוה בכל. ולהך סברא אף דמרבי' אשה בחיוב תמורה הי' אפ"ל דעבדים לא יתרבו דלא ניליף בזה לה לה מאשה מחמת שאשב"כ דהיינו בצבור ושותפין. וכיון דממעטינן עכו"ם מתמורה מדכתיב בריש הפרשה בני ישראל או מדילפינן ממעשר דכתיב ב"י כדאיתא בסמוך דף ג' ע"א. הי' אפ"ל דגם עבדים שאינם משוחררים יתמעטו ולא ניליף בזה עבדים מנשים. אמנם כבר האריך בנר תמיד בכריתות שם דאהכי תני שפחה דאמר הש"ס הכוונה דקמ"ל דגם בכה"ג ילפינן לה לה מאשה ע"ש. וא"כ גם הכא אחר דנתרבה אשה לתמורה עבדים נמי ישנם בתמורה דלכ"ד ילפינן לה לה מאשה אף במה שאשב"כ כנ"ל. ולפי זה לכאורה הא דאמרינן הכל ממירין לאתויי יורש דלא כר"י. לדברינו הי' אפשר לאוקמי מתני' גם כר"י והכל לאתויי עבדים דלא תנן בהדיא ואינו כ"כ מילתא דפשיטא וכדחזינן בכריתות דטרח התנא למיתני וכן שפחה לאשמעינן רבותא זו וצע"ק

א"ד כיון דלאו בר עונשין הוא בתמורה לא מיתפיס. פרש"י דכתיב כו' כלומר מאן דאיתא בכלל לא יחליפנו כגון בר עונשין איתא נמי בכלל והי' הוא ותמורתו יהיה קודש דמתפיס בתמורה לאפוקי קטן דלאו בר עונשין הוא. וצ"ע דבפסחים דמ"ג ריש ע"ב אמרי' סד"א מדכתיב ל"ת עליו חמץ ז' ימים תאכל עליו מצות כל שישנו בקום אכול מצה ישנו בב"ת חמץ ונשי הואיל וליתניהו באכול מצה דה"ל מ"ע שהז"ג אימא בב"ת חמץ נמי ליתניהו קמ"ל. והק' התוס' אדרבה איפכא יש לדרוש לחומרא ותי' דאורחא דקרא דסיפא מפרש לרישא כו' ע"ש. והכא תהא רישא מפרש לסיפא דהא דתמורה קדושה דכתיב בסיפא דקרא אינו אלא בבר עונשין דמוזהר בלא יחליפנו דכתיב ברישא. וגם כשנימא דגם כה"ג אפשר לדרוש. מ"מ תקשי למ"ש הרמב"ם ריש הלכות תמורה דצבור ושותפין שהמירו לוקין ואין תמורתן קדוש. ואמאי לא נימא להיפך נמי מאן דאיתא בכלל והיה הוא ותמורתו יהיה קודש איתא בלא יחליפנו ובצבור ושותפין דליתא בכלל והי' הוא ותמורתו יהיה קודש ליתא בכלל לא יחליפנו ותהא סיפא מפרש לרישא. והרי הרמב"ם פ"א מתמורה ה' ח' כתב בבעיא זו דהוא ספק אם קטן עושה תמורה, וא"כ להצד דאינו עושה אם הוא מהטעם דנתלה תפיסת התמורה בהמלקות דקטן דלא לקי לא תפיס בתמורה. ה"נ לא לילקי בצבור ושותפין מטעם דלא תפיס בהו תמורה. אמנם י"ל דהרמב"ם לא יפרש כרש"י דהוא משום תליית רישא וסיפא דקרא אהדדי. דהנה ביפה עינים לעניינו כתב דמ"ש בגמ' עונש שאשב"כ. פי' היינו התפסת התמורה קרי לי' עונש כמ"ש בקרא ואם המר ימיר ע"ש. וה"נ יפרש הרמב"ם הא דאמר בקטן דלאו בר עונשין הוא בתמורה לא מיתפיס. דהיינו דאם יהא נתפס בתמורה הרי ענשינן הקטן והוא אינו בר עונש. ומ"מ אינו פשוט דאפי' דלא דמי עונש זה לשאר עונשין וכדאמר משום דאתי לכלל עונשין והיינו עונשין גמורים שייך בי' עונש זה גם השתא. אך תקשי באמת אמאי לא נימא הכי לתלות רישא וסיפא דקרא אהדדי וכהא דפסחים הנזכר דצריך לימוד לחייב נשים בל"ת דחמץ. אך לתי' ב' דתוס' שם דס"ד לדרוש יותר היתר לנשים משום גז"ש דט"ו מחג הסוכות כו' ע"ש. דלפי זה י"ל דשקול הוא לומר דרישא מפרש לסיפא כמו לומר דסיפא מפרש לרישא. וכיון דשקול הוא י"ל דכל חד תיקו אדוכתי' ולא יתלי חד באידך בזה אף דבכמ"ד מצינו דתלינן חד באידך. ובמ"ש בש"מ דלמ"ד מופלא דרבנן נמי שייך הבעיא אי מחמרינן בתמורה דקטן מדרבנן ע"ש. עמ"ש לעיל ע"א סד"ה דתנן יורש סומך ואכמ"ל

מה ת"ל איש איש לרבות את העכו"ם שנודרים נו"נ כישראל. והנה בפרשת ערכין דכתיב דבר אל ב"י כו' איש כי יפליא מרבינן מחד איש לר"מ דעכו"ם נערכין ולר"י דעכו"ם מעריכין כדאיתא בערכין דף ה' ע"ב וכדפרש"י דאיש משמע כל דהו וכן הוא פשטות הדבר ודברי התוס' שם ד"ה יכול צ"ע ועמש"ש בספרי מעשה חושב] ומ"ש הכא דצריך תרי איש לרבות עכו"ם ואולי י"ל דש"ה כיון דעכ"פ יש למעט מן ב"י למר דעכו"ם אין מעריכין ולמר דאין נערכין סגי חד איש לרבות מאי דמרבינן אבל הכא אי לא הוי כתיב אלא חד איש לא הוי מרבינן שנודרים נו"נ כישראל דאם כן ב"י למאי אתא ולכך צריך תרי איש. ובלא"ה כבר כתבו התוס' בבכורות דף ג' ע"א בד"ה ור"י דאין לדמות הדרשות אלא במקום שהש"ס מדמה ע"ש

אין עושין תמורה. הרמב"ם פ"א מתמורה ד' ו' כתב דמדברי סופרים שהעכו"ם שהמיר ה"ז תמורה וכ' הכ"מ דה"מ ממ"ש לא ממירים גבי לא נהנין ולא מועלין דהיינו לא נהנין מדרבנן ולא מועלין מדאורייתא וע"ש בלח"מ. ולענ"ד צ"ע דהא דין התמורה להקריבה עי' רמב"ם רפ"ג מתמורה. ואי מדאורייתא לא קדשי ה"ל איסור חולין בעזרה. ובנזיר דכ"ט גבי האיש מדיר את בנו בנזיר פרכינן למ"ד כדי לחנכו במצות. הא קמייתי חולין בעזרה ומשני קסבר חולין בעזרה לאו דאורייתא. וא"כ ה"נ יתכן זה למה שרצה הלח"מ רפ"ב משחיטה לצדד בשיטת הרמב"ם דלשחוט חולין בעזרה אין איסורו רק מדרבנן. אבל אי יסבור הרמב"ם דאיסורו מן התורה ע"ש ובמשל"מ שם תקשי איך יתקנו רבנן לעקור איסור תורה בקום ועשה. והנה ענין תמורה הוא בין בנתכוין להוציא זו ותכנס זו בין בנתכוין דתרווייהו יקדשו ע"י ההתפסה, עי' לקמן דף ט' ע"א ובש"מ בהשמטות ועמ"ש לעיל ע"א בד"ה וסופג. ולכאורה הי' מקום לומר דהא דאמרינן דאין עכו"ם עושין תמורה דילפינן מדכתיב בריש עניינא דבר אל ב"י או משום דאתקיש למעשר דגן כדאיתא בסוגין דף ג' ע"א. זה אינו רק על מאי דגלי קרא חדוש בתמורה דהנה מצד הסברא בתצא זו ותכנוס זו ה"ל למימר כיון דלא אהני דיבורו שתצא זו לא יהני נמי על שתכנס זו דאדעתא דהכי לא אקדשה אלא דחידשה תורה דתקדוש גם השני'. וכן היכא דרצונו דתרווייהו ליקדשו אלא דהוא שוגג דרצה לומר שחור ואמר לבן דאתרבי בתמורה שוגג כמזיד מיהי' קודש כדאיתא לקמן דף י"ז ע"א. בכה"ג כיון דמצד הסברא לא הי' מהני אלא משום דגלי קרא. י"ל כיון דלא גלי קרא חידוש זה בעכו"ם קיימינן בי' על הסברא דלא תיקדש השני' אבל היכא דרצונו להקדיש גם השני' עם הראשונה ע"י התפסה ואינו בשוגג דמסברא ראוי שתיקדש גם השני' דלא גרע מאילו הקדיש השני' שלא ע"י התפסה בכה"ג הי' אפ"ל דלא מיעטה התורה עכו"ם. ובשלמא בצבור ושותפין דמוזהרין על התמורה כמבואר ברמב"ם ריש הלכות תמורה. ובהו לא גלי קרא דוהי' הוא ותמורתו יהיה קודש. ראוי למיקם על הסברא דלא יקדש השני' לרבא דסובר כ"מ דא"ר ל"ת אי עביד ל"מ עי' לקמן דף ה' ע"ב. אבל עכו"ם דאינו מוזהר שלא ימיר ראוי שתיקדש גם השני' שהתפיסה דלא גרע מאילו הקדיש השני' שלא ע"י התפסה כיון דבי' ל"ש א"ר לא תעביד דאינו מוזהר ע"ז. אך לא מצאתי מי שידבר לחלק בזה וצ"ע בכ"ז

קתני מיהת אין עושין תמורה. עי' בלשון התוס' ואם העכו"ם עצמו אין עושה תמורה האיך אפשר לעשות שליח. ובהגהות קרני ראם הק' כיון דכל הרוצה להמיר אינו שליחות רק נתינת רשות דהא שליח אינו ממיר כמבואר בירוש' פ"ב דקדושין וא"כ אף דאין העכו"ם מימר י"ל דישראל ממיר כשאומר העכו"ם כל הרוצה להמיר כו' ע"ש. וכבר טרם