מלאכת חושב עח

מחיים ע"ש. וכיון דהכא על התערובות מחיים איירי שפיר נקיט והטריפה על נקובת הוושט. וגם להרמב"ם אף דניחא דלא אוקי בגמרא כפי' ר"ג בנקובת הוושט משום דא"כ מיקרי נבילה. אכתי תקשי דלוקמי בנקבו הכרס או דקין דודאי אינו רק טריפה ואח"כ הבריא העור ואינו ניכר ונתערב. ועדיף מאוקימתא דנתערב דרוסת הזאב בנקובת הקוץ דיש לדחות כדדחי שם דזה משוך וזה עגול. ואולי לא משמע להש"ס דיבריא העור מבחוץ כ"כ עד שלא יוכר רושם מקום הנקב ובתפארת ישראל הקשה בנתערב טריפה ישההו יב"ח ויבורר כשתמות אחת ויקריבו השאר כו' וכתב דלא מהני שיהוי אלא בספק טריפה שכשיתקיים הוברר שכשרה היא אבל ודאי טריפה שנתערב בכשרות אע"ג דכל א' ספק טריפה מכח התערובת ל"מ שיהוי להחזיק ע"י שא' מת והנשאר חיים דכשרים הם דהרי בודאי טריפה ל"מ שיהוי כביו"ד סימן נ"ז סי"ח. מה אמרת מדמת א' ודאי היא הטריפה ליתא דאטו כשרה א"א שתמות עכ"ד. ולענ"ד אין לזה טעם דאף דבמחלוקת הפוסקים אין להכריע כהמכשיר מדחייתה זו וכמ"ש בתשובת עמודי אור סימן מ"ט כיון דלהמטריף הוא מקבלת חז"ל אין להכריע מחיותה דזו ע"ש. אבל בתערובות למה לא יכריע חיותה דהך ומיתת האידך דהמתה היא הטריפה והך שחיה כשרה היתה. ובקושייתו היה אפ"ל דלעיל ריש דף כ"ב הבאתי ק' התפ"י איך יוכל לעכב קרבנו עד שיומם זה ויקנה בדמיו קרבן אחר ויעבור בבל תאחר וכתב דלא מצי לעכב אלא עד קודם שיעבור בב"ת ע"ש. וא"כ גם הכא בתערובות דירעו עד שיסתאבו ויביא בדמי היפה שבהן מאותו המין כדאיתא ברפ"ח דזבחים. תקשי איך יעבור בב"ת ונימא דמיירי עד קודם זמן העברת ב"ת. ואי אפשר זה בישהא יב"ח דאז ודאי עובר בב"ת [אך שם כתבתי מהתפארת ירושלים דבמשהא מפני היזק ממון אפשר דאינו עובר בב"ת]. ולהנזכר דירעו כו' מיירי עד קודם שיעבור בב"ת וירויח שאם יוממו אז ימכור מהם לדמי הקרבן שחייב ול"צ להוציא מכיסו ע"ז. ובאמת ימתינו עד יב"ח ואז כשתמות א' יוכשרו הנשארים באכילה. ויתורץ קו' התוספות בזבחים דף ע"א ע"ב בד"ה ובטריפה. דמה מועיל רעייה דלאכילה א"א משום ספק טריפה ולכלבים א"א דאין פודין קדשים להאכילן לכלבים כו' ע"ש. ולהמבואר הרעייה אולי יוממו קודם זמן דב"ת דימכרם ויקנה בדמיה קרבן והקונה יקנה ע"מ להשהותן יב"ח [עי' יו"ד סי' נ"ז סי"ח] דאם תמות אחת מהתערובות יוכשרו הנשארים לאכילה. ועי' בקרן אורה בזבחים דע"ד ע"ב בד"ה דאיערב

וזה וזה מותר באכילה. בתשובת ב"ח סי' קי"א הביא משנה דהכא הרובע והנרבע כו' וסוף המשנה וזה וזה מותר באכילה. נראה דמפרש דקאי גם ארובע ונרבע. והרע"ב מפרש דקאי אמוקצה ונעבד. וכוונתו אף דכפי דמיירי משנתינו בע"פ בעלים או ע"פ ע"א כמבואר בסוגיין ועי' פרש"י. גם רובע ונרבע מותר באכילה. מ"מ משמע ליה סוף המשנה גם בע"פ עדים מותר באכילה וע"כ מתפריש רק אמוקצה ונעבד. והב"ח שם רצה לומר דביש עדים בהרביעה גם בזה"ז דאין הבהמה נסקלת כיון דליכא מומחין וסנהדרין מ"מ כיון דאיכא תקלה וקלון אסור לקיימה בחיים ואפשר דאסורה בהנאה רק דמסיק דאפילו איכא ב' עדים כיון דליכא ב"ד מומחין ה"ל כמעידים חוץ לב"ד וליכא תקלה וקלון ע"ש באורך. וזה צ"ע לענ"ד דכיון דנפסל גברא בהעידו עלי' עדים שעבר עבירה שיש בה חיוב מב"ד ועי' בחושן משפט סימן ל"ד ס"ב. וע"כ דמאמינים להעדים שעבר עבירה זו אף שאין דנין לעונשו על ידי עדותן. ואיך נימא דליכא בזה תקלה וקלון. ול"ד לע"פ בעלים וע"פ ע"א. אך י"ל למה שהקשו התוספות בזבחים דף ע"א סוף ע"א בד"ה ברובע אעיקר איסור הנאה דרובע ונרבע מנלן הא א"א למילף איסור הנאה דידהו מנוגח כדאמרינן בב"ק דף מ' פ"ב שיש בנוגח שאין ברובע וכן להיפך וכתבו דשמא איכא שום דרש ע"ש. ומשמע דמסברא דתקלה וקלון לחוד אין לאסור הבהמה בהנאה. וא"כ אולי לא ילפינן מהדרש זולת בכגוונא דנוגח דאיירי קרא היכא דהשור בסקילה וכל דאין הבהמה נסקלת כמו בזה"ז דליכא מומחין אפשר דלא נאסרה בהנאה אף היכא דשייך תקלה וקלון ובקרן אורה שם בזבחים הביא מהמכילתא משפטים דיליף איסור הנאה בנוגח מק"ו מעגלה ערופה או מפרים הנשרפים שלא נעבדה בהם עבירה אסור בהנאה ק"ו שור הנסקל שנעבד בו עבירה וכתב הק"א דמק"ו זה נלמוד גם ברובע ונרבע אלא בתלמודין לא מייתי הא דמכילתא כו' ע"ש [והנה להמכילתא יאסר גם ע"פ בעלים או ע"פ ע"א דעכ"פ נעבדה בו עבירה וכן קודם, גמר דין ועי', מ"ש בספרי כובע ישועה בב"ק דף מ"א ע"א בד"ה בהנאה]. והנה כפי שכתב הק"א יש להשיב על הק"ו. מן חורש בשור וחמור דנעבד בו עבירה ומותר בהנאה דאפי' לגבוה מותר כמו שהביאו התוס' הכא מאלה אי אתה מקריב אבל אתה מקריב קדשים שנעבד בה עבירה. אלא במכילתא אין הלשיןו כמ"ש בק"א והכי איתא שם ומה ע"ע שהיא מכפרת על שפיכת דמים ה"ה אסורה בהנאה שה"נ שהוא שופך דמים אינו דין שיהא אסור בהנאה כו'. וא"כ ק"ו זה אין ללמוד על רובע ונרבע שאינו שופך דמים [וק"ו מפרים הנשרפים כבר כתב בברורי המדות שם כגירסת האיפת צדק דאינו רק לימוד על ע"ע דאסור בהנאה דאמר מתחילה דילפינן דאסור בהנאה משם. ואמר רבי דל"צ דנלמוד איסור הנאה בפ"ע מפרים הנשרפים ע"ש ודוק]. והנה מלבד מ"ש התוס' דשמא איכא שום דרש. כתב שם בש"מ מהריב"א דכיון דנסקל שור רובע ונרבע כנוגח מסברא יש ללמוד איסורן בהנאה כשה"נ ע"ש. ולכאורה י"ל בקו' התוס' בסמוך ל"ל ק"ו ברובע ונרבע ע"פ ב' עדים לאוסרו לגבוה תפ"ל מן ממשקה ישראל לקמן דכ"ט דדרשינן מן המותר לישראל והאי ה"ה אסור בהנאה. דנימא כמו בטריפה דאי ממשקה ישראל ה"א דוקא לא ה"ל שעת הכושר דנולדה טריפה מבטן דומיא דערלה וכלאי הכרם דבהן כתיב ממשקה ישראל עי' מנחות דף ו' ע"א וכפרש"י לקמן דף כ"ט ולכך צריך קרא אחרינא לכל טריפות. ה"נ נימא דאי ממשקה ישראל לא ילפינן רק דומיא דערלה וכה"כ דמפורש איסורם בקרא ולא ברובע ונרבע דאינו אלא מן דרש או סברא. והרי הש"ך ביו"ד סימן רט"ו ס"ק י"א הביא מהר"ן דדבר שהוא מן התורה כשאינו מפורש בקרא בהדיא חלה עליו שבועה ע"ש. הרי דקיל אינו מפורש אף שאיסורו מה"ת מן המפורש איסורו. ולכך צריך הק"ו לאסור רובע ונרבע לגבוה אך א"כ להרמב"ם פ"ה משחיטה שכתב דאף דכל הח' מיני טריפות נאמרו למשה מסיני הואיל ואיך לך בפירוש אלא דרוסה החמירו בה בכל הספיקות ושאר ז' מיני טריפות יש בהם ספיקות מותרים וכבר כתב בס' ערוגות הבושם סימן כ"ט אף דילפי' דטריפה אינה חיה מקרא דזאת החיה אכול שאינה חיה לא תאכל וכל הז' טריפות אינם חיים מ"מ אי לאו הללמ"מ היינו מפרשים גם קרא דזאת החיה דשאינה חיה לא תאכל קאי רק אדרוסה כיון דרק דרוסה נתפרש בקרא ולא שאר טריפות ע"ש באורך. וא"כ ה"ל להש"ס גם בטריפה לומר דאי ממשקה ישראל ה"א רק דרוסה דנתפרש בתורה כמו ערלה וכה"כ ולא שאר טריפות ולזה צריך שארי קראי. ומשמע דלזה אין נפ"מ בין מפורש בקרא לאינו מפורש ושפיר הוי ילפינן מן ממשקה ישראל גם לרובע ונרבע אף שאין מפורש איסורן להדיוט בקרא. וכ"נ דלא מחלקינן בשום חילק לענין הלימוד דממשקה ישראל. דבפסחים ריש דף מ"ח בהא דאין מביאין נסכים מן הטבל [מן דרש דממשקה ישראל] יכול לא יביא מן המוקצה אמרת מה טבל מיוחד שאיסור גופו גרם לו כו' יצא מוקצה שאיסור דבר אחר גרם לו ואי אמרת איסור מוקצה דאורייתא