מלאכת חושב עז

דמיו. היינו בליכא שום אונאה אבל בפחות משוויו גם באונאה דפחות משתות י"ל דגזל חשיב כיון דשלא מדעת בעלים לקח. ונימא דהא דאר"ל צריך לעשות דמים ד"ת מיירי דוקא בפודה הקדש בע"מ דידיה. ואז אפשר דפחות משתות נמי צריך לעשות דמים ד"ת. והא דתנן דהקדשות א"ל אונאה הוא דוקא כגוונא דפרש"י גיזבר המוכר הקדש או המוכר עולתו שהומם לאחר שהוא דרך מו"מ. אך מהתוס' בסמוך ע"ב סד"ה לא. דמחלקי דבפודה הקדש שלו מחולל על פחות משוויו משא"כ גיזבר המוכר הקדש כו'. משמע להיפך מדברינו. וק"ק לדברי התוס' הנזכר בהא דפריך אי אביטול מקח בהא נימא ריו"ח צריך לעשות דמים מדבריהם והא אריו"ח דביטול מקח יש להם. וכתבו התוס' בב"מ דף נ"ז דאין לומר דב"מ יש להם מדרבנן דא"כ מאי בין אונאה דהקדש לב"מ דגם באונאה צריך להוסיף דמים מדרבנן כו' ע"ש. וע"כ צ"ל דהא לא תקשי איך אפ"ל דקאי ריו"ח אביטול מקח דא"כ מאי אירי' דבב"מ מוסיף דמים הא גם באונאה מוסיף דמים מדרבנן. דהא י"ל אין ה"נ אלא מחמת דשמע דר"ל סובר בביטול מקח דצריך להוסיף דמים מדאורייתא קאמר ריו"ח דגם בב"מ א"צ להוסיף רק מדרבנן וע"כ לא הכריחו התוס' אלא ע"ז דאמר ביטול מקח יש להם הוא מה"ת מדאמר אונאה אין להם ולחילוק התוספות הנזכר תקשי נימא דהא דביטול מקח יש להם ד"ת מיירי בלקח מגיזבר ואונאה ד"ת אין להם אף שלקח מגיזבר [ושייך אונאה אף דצריך ג' או י' לשומו] והא דהכא דאין להם ביטול מקח אלא מדבריהם מיירי בבעה"ב הפודה הקדש שלו דבכה"ג מדאורייתא מחולל אפילו מחלל שוה מנה בפרוטה ומה"ת א"צ להוסיף. ובמעיני החכמה בב"מ דף נ"ז הק' אי ביטול מקח יש בקרקעות ולא נתמעט מקרא והקדש מחולל שוה מנה בש"פ וא"כ ל"ל מיעוט על הקדש מאונאה ע"ש. ולהנזכר ניחא דצריך המיעוט בקונה מגיזבר דיש גם בהקדש ב"מ ומ"מ מאונאה נתמעט ואכתי צ"ע בכ"ז

ע"ב לימא בדשמואל קמיפלגי כו'. במעיני החכמה בב"מ דף נ"ז הק' דהא מוכח כשמואל מדתנן דכ"ד מוסיף עוד דינר ופודה הנכסים ואף דהטעם מגזירה שלא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון זה ניחא כשנימא כדשמואל אבל אם אינו מחולל אלא בשוויו מה הועיל בזה אכתי יאמרו הקדש שוה מנה יוצא בדינר ע"ש. והנה למ"ש בתומים סימן קי"ז סק"י להרמב"ם דגם קדושת דמים מפקיע מידי שעבוד רק לאחר הפדיון חוזר הבע"ח עליו ולכך פודה מתחילה בדבר מועט שיודע שאח"כ יטרפו ממנו בע"ח וקושיית הגמרא למה קתני הפודה פודה היינו למה יפדנו אחר יתן המלוה ש"פ להקדש ויפדנו ויהא לו בחובו ומשני שלא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון דלא נתן רק פרוטה משא"כ בפודה אחר הא נותן כל דמי פדיונו רק שאין כולו להקדש רק פ"א להקדש ואידך לבע"ח ס"ס נתן כל דמי פדיונו ע"ש. ולפי"ז אין שום ראיה מהך משנה לשמואל ואדרבה לכאורה משמע דלא כשמואל דלדידיה למה לא יפדנו המלוה ומה בכך שיאמרו דנתחלל רק בפרוטה כיון דבדיעבד הוא מחולל. וצ"ל לדידיה דיהא לעז הבריות על שעושה הכי לכתחילה. ועכ"פ הוכחה ליכא לשמואל מהך מתני'. ובמ"ש התוס' דהא דשמואל דוקא בפודה הקדש שלו ולא בגיזבר המוכר הקדש. בטורי אבן במגילה דף כ"ג הוכיח כדבריהם מבכורות דף י"א דאמרינן דבשוויו נפדה פטר חמור בכל דבר ול"צ שה דוקא משום שלא יהא חמור מן ההקדש. והרי אכתי הוא חמור דבפדה פטר חמור בפחות משוויו שלא בשה באיסורו איסור הנאה קאי והקדש מהני בכ"ד אף שלא בשוויו אלא ע"כ דרק בעלים פודין הקדשן בפחות משווין משום דעל פיו חלה ההקדש ופטר חמור גם בעלים כאחר דמו משום דפ"ח מאליו הוא קדוש וא"כ שפיר דין אחד לפ"ח עם הקדש ע"ש. וצ"ע ממ"ש התוספות בב"ק דף ס"ח ע"ב סד"ה הוא. דפ"ח כיון דאסור בהנאה הוי כהקדש לענין זה שיכול כל אדם לפדותו ולא ממש הוי כהקדש דבהקדש פשיטא לן דפדיונו פדוי לפודה ובפ"ח מסקינן דפדוי לבעלים ע"ש. הרי דיותר קרוי פ"ח [אף שמאליו הוא קדוש] של בעלים לענין שיהא פדיונו לבעליו. מהא דהקדש. ולמה לענין פדיון בפחות משוויו יחשב הקדש יותר של בעלים מפני שעל פיו קדוש מהא דפ"ח שלא חשיב של בעלים לענין זה. ובקושייתו אולי י"ל דהא דבפחות משוויו שלא בשה דלא מהני בפ"ח. לא חשיב חומר נגד הקדש דמהני. כיון דנגד זה יש קולא בפ"ת בשה שלא בשוויו דשרי גם לכתחילה. ובהקדש גם בשה שלא בשוויו לכתחילה אסור להונות הקדש. ולא חשיב חומר אלא אם גם בשוויו יהא צריך דוקא שה ובהקדש מותר בכל דבר בשוויו לכתחילה. ועי' מש"ש הט"א באבני שהם וצ"ע

וכל דרבנן אקילו בה רבנן. הנה בשושנת העמקים כלל י"א בד"ה ספק עדים כתב. דגם בדרבנן יש להחמיר בספק דתרי ותרי כל דליכא חזקה. ובחתיכה ששנים אומרים שומן הגיד וחלב דרבנן וב' אומרים כשר מדרבנן מחמרינן אף בדרבנן ע"ש. ולכאורה הכחשת השמאים ה"ל כספק דתרי ותרי. ואם היה תלוי האיסור דהנאה. מהקדש אם צריך להוסיף דמים ולא יוסיף היה אסור עכ"פ מדרבנן. אלא דבאמת איסור הקדש נפקע גם מדרבנן אפילו אינו כשוויו דההקדש. ואין הנפ"מ אלא לענין חיוב ממון. אבל אם היה צריך להוסיף דמים מה"ת לא היה נפקע לגמרי איסור קודש והיה צריך להחמיר מספיקא ככל ספק תורה. ומזה צע"ק במ"ש בש"מ בב"מ דף נ"ז לפרש"י דאף אם צריך מה"ת להוסיף דמים מ"מ יצא לחולין כולו מקודם ע"ש. דא"כ גם אם צריך להוסיף דמים מה"ת הא אינו נוגע לאיסור נהנה מהקדש אלא לענין חיוב תשלומין ויהא ככל ספק ממון דהדין דקולא לנתבע וה"נ אם הוא מוחזק. ועי' בנתיבות בכללי תפיסה סי' ב' שכתב דרק היכא דיש איסור דבל יחל או בל תאחר מחמרינן בספק ע"ש. והכא לכאורה ליכא זה רק חיוב ממון להקדש כמו חיוב ממון להדיוט וא"כ למה יהא יד הקדש על העליונה אף אם צריך לעשות דמים מה"ת ואכמ"ל

תחת חטאת ותחת עולה שיש לי בבית היה לו דבריו קיימים. ומשמע דתרתי בעי' מפרש שיש לו והיה לו. ובאמר סתם תחת חטאת לא אמר כלום אף ביש לו בבית. ומפירש ר"ג שכתב ה"ז תחת חטאת או תחת עולה ואין לא חטאת ולא עולה עדיין לא אמר כלום משמע דביש לו מהני אף שלא אמר שיש ץ בבית [ולכך פר"ג הא דאמרינן מתני' דלא כר"מ אסיפא ודוק]. והרמב"ם בפי' המשנה כתב הטעם מדכתיב לא יחליפנו ולא ימיר אותו עד שיהא הקדש ידוע ומיוחד ואז עושה תמורה. וא"י היכן מצא דרש זה דכפי הנראה מאותו דריש. ובת"כ דריש מזה להא דאין תמורה עושה תמורה ועי' בהתורה והמצוה פ' בחקתי סי' ע'. ויש לעיין ביש לו ב' חטאות בביתו ואמר תחת אחת שבביתי דג"כ אין ההקדש שממיר בו ידוע ומיוחד. אי מהני

כל האסורין פרק ששי

דף כ"ח ע"א והטריפה. פי' ר"ג כגון שניקב הוושט ואח"כ הבריא העור עליו ואח"כ נתערבה באחרות. והמגיה הניח בצ"ע אמאי לא פי' כאוקימתא דהש"ס בזבחים דף ע"ד והובא ברש"י כאן והא דלא אמר בגמרא כדמתרץ ר"ג דא"כ מיקרי נבילה ולא מיקרי טריפה עכ"ד. ואין זה קושיא לפי' ר"ג דנקובת הוושט אינו נבילה מחיים רק לאחר שחיטה ומחיים טריפה חשיב כמ"ש הש"ך ביו"ד סימן ל"ג סק"ד דלא כהרמב"ם דסובר דהוי נבלה