מלאכת חושב עד

מקדושין כאילו דאסור לבוא על אשה דחציה לחוד מקודשת לו בזה ראוי להיות גמרי או פקעי ואכתי צ"ע ואכמ"ל בזה

ע"ב ש"מ ק"ד כו'. עי' בתוס' די"מ מדחה התמורה והק' מכריתות דאיתא כלשון זה ומיירי בעופות דליכא תמורה. ובשעה"מ פ"א מתמורה הביא מ"ש הרא"ש דלר"י יש תמורה בעופות וכתב דלא מצא זה ע"ש. והנה בתוספתא פ"א דתמורה איתא אלו דברים שבין בהמה לעופות שהבהמה דוחה את השבת כו' וחשיב שם דברים הרבה ע"ש. ולמה לא חשוב נמי הא שבבהמה נוהג תמורה משא"כ בעופות. ולהרא"ש הנזכר י"ל דתיתי כר"י דסובר דגם בעופות יש תמורה. אך י"ל דתנא ושייר אף דתני אלו ועי' בתוס' בזבחים ריש דף פ"ד. ואפשר דשייר בתוספתא עוד דברים דלא חשיב. עוד הק' דל"ש ק"ד בעופות דאין להם פדיון ותי' דה"פ ש"מ יש דיחוי אף בדבר שא"ב קדה"ג וה"ה אפילו ק"ד אין כהא דמטמא מקדש עשיר שהפריש קן. ורש"י שם תי' דה"מ בנראה להקריב בשעת הפרשה כגון בהפריש בעניות ונסתאב אבל זה לא חל עליה קדושת מזבח מעולם. והנ"ל דלשיטתם אזלי דרש"י לא מצי לתרץ כהתוס' דאין בו אף ק"ד. למאי דפירש לעיל ע"א בחציה חטאת דתמות לר' יוסי דמיירי באינו מחויב חטאת. וכיון דחל קדושת חטאת אף באינו חייב חטאת ראוי שתחול נמי ק"ד עכ"פ על הקן שהפריש העשיר. והתוספות לעיל דסברי דבאינו חייב חטאת לא תמות דלא חל כלל קדושת חטאת עליה שפיר י"ל נמי דלא תחול על הקן שהפריש עשיר אפי' ק"ד כנ"ל. ובקו' התוס' מאי קמ"ל ריו"ח דשמעי' זה ממפריש נקבה לפסחו. לכאורה היה אפ"ל עפ"מ שמחלקין התוס' בגיטין דף מ"ג ע"ב בד"ה גמרי לענינם. בין הא דריו"ח לחצי שפחה דבבהמה דשני שותפין שייר בקנינו קצת שהרי בהמה היתה בת הקדש אבל חצי שפחה לא היתה בכלל קדושין. וביאור דבריהם דבבהמה דב' שותפין אין הגירעון בעצמות הבהמה אלא מענין בעליה משא"כ בחצי שפתה. וה"נ הוי ס"ד לחלק דדיחוי דנקבה או זכר בין שתי שנים לפסח דהדיחוי הוא מעצמות הבהמה שאינו ראוי למה שהוקדש לפסח הוא דהוי דיחוי משא"כ בהמה דב' שותפין דאין הדיחוי למה שהוקדש מחמת עצם הבהמה אלא מחמת ענין הבעלים. וקמ"ל דגם כה"ג יש דיחוי. אך מהא דמומר שאכל חלב והפריש קרבן דחשיב דיחוי דמעיקרא בקדה"ג מחמת שאין הדיחוי על הקרבן כמ"ש התוס' [וצריך לחלק זה מהא דב' שותפין דג"כ אין הדיחוי ע"י הקרבן וחשיב ליה ק"ד. ואולי משום דהא דמומר בידו לחזור ולשוב משא"כ בהא דב' שותפין. דאין ביד השותף האחד לקנות חלק חבירו בלא דעתו]. ועכ"פ הא דב' שותפין דאין הדיחוי ע"י הקרבן הוא יותר קרוב לקדה"ג מהיכא דהדיחוי ע"י הקרבן ממילא שפיר הוי ילפינן ליה מהא דפסחים שהוי יותר ק"ד. דמה שקרוב יותר לקדה"ג שייך ביה יותר דיחוי וליתא להתירוץ שכתבתי. ודע דלשון התוספות מומר שאכל חלב כו'. לכאורה אינו מדוקדק דבאכל בשעת המרתו אף בשוגג אינו בר קרבן כלל מטעם אינו שב מידיעתו עי' בחולין דף ה' ע"ב. אלא כוונתם כלשונם בסמוך אכל חלב והמיר דת והפריש קרבן. דבשעת אכילתו היה שב מידיעתו כנ"ל. ובמ"ש עוד דיחוי דמעיקרא בקדה"ג בנפל הדם למים. נתקשה הרש"ש דע"כ מיירי בנפל מהצואר דאל"כ נראה מעיקרא. ואיך אפשר שיהא חוזר ונראה דהא בשעה שנתקבל בכלי שהיה בו מים לא היה עליה שם דם דנתבטל במים אפילו אם תאמר דמים אינן חוצצין כמו סיב דיומא דף נ"ח עכ"ד. וכוונתו דמאי מהני מה שכשנתוסף יחשב גם הדם שנתבטל במים לדם. הא עכ"פ השתא ליכא קבלה בכלי מהצואר להדם שמתחילה וה"ל כאילו נאסף מהריצפה דפסול כדאיתא בזבחים דף כ"ה. ותערובות דם זה יפסול כל הדם ועי' זבחים דף ע"ח. אך נ"ל דודאי אם אינו חוזר ונראה איכא על הדם קמא ב' פסולים חדא מה שע"י הביטול במים אין בו מראה דם. ועוד שע"י הביטול לא חשיב קבלת דם בהכלי מהצואר ושתי דיחויים אלו אינו חוזר ונראה אבל אם היה חוזר ונראה הוי אמינא כמו דחוזר ונראה הגירעון דביטול במים והיינו דתלינן הא דתו"נ מחמת שלא נתבטל מעיקרא ממציאות דם לגמרי אף שלא היה ראוי אז לזריקה ולכן כשר בנתוסף. כן מציאות דם עליו גם אז שיחשב קבלת דם בכלי מהצואר אף בעת ביטולו במים לענין כשיתוסף לא יפסול מחמת חסרון קבלת דם בכלי מצואר והא בהא תליא כנ"ל בישוב קו' הרש"ש. ובמ"ש התוס' דילפינן מקרא דמום בם כו' דיומא דף ס"ד על דיחוי דמעיקרא. הקשה בקרן אורה בזבחים די"ב דבשלמא דנראה ונדחה שמעינן מהך קרא דשאר דיחויין אפילו עברו לא ירצו אבל מנלן דיחוי דמעיקרא ע"ש וחדוש שלא ראה מש"ש בתו"י דהדיוק דשאר דחויין לא ירצו הוא דומיא דבע"מ דאית בהו שלא נראה מעולם כגון הומם ממעי אמו במום עובר ע"ש. וביתר ד' התוספות עי' מש"ש בזבחים ובק"א שם

ה"מ היכא דאמר חציה עולה וחציה שלמים כו'. בתוספות הק' על פרש"י דלא מיירי במעביר צאנו תחת שבטו. דא"כ אפי' אם כולה מעשר אין בדבריו כלום כו'. ולכאורה היה אפ"ל ע"פ מ"ש לעיל ע"א בד"ה רי"א מהשעה"מ דסובר רש"י דהא דאין חטאת בא בנדבה היינו שלא להקריבו חטאת אבל נידר ונידב הוא שתחול קדושת חטאת על הבהמה אף כשלא חטא ולמיתה אזיל ע"ש. וה"נ היה אפ"ל במקדיש בהמה למעשר שלא ע"י מנין אף שא"א להקריבה כדין מעשר מ"מ תהא אסורה באכילה זולת כשתומם כדין מעשר [עי' רמב"ם פ"ו מבכורות הלכה ב']. אך לשון הגמרא א"ד מעשר קריבה ודאי תקשי. ובמ"ש התוס' דמיירי באומר עם יציאת מיעוטו [וכבר עמדו ע"ז דלפי"ז ל"צ למ"ש קודם משום דאלים קדושת עולה] דלא חל עליה קדושת מעשר עד יציאת רובו. לכאורה נ"ל דגם בזה שייך כפלוגתא דר"ה ורבה בחולין דף ס"ט גבי בכור אי למפרע קדוש או מכאן ולהבא. וממילא תיתי דברי אביי דהכא לפי דברי התוס'] כרבה ולא כר"ה וכן בלקט עם נשירת רובו דלעיל דף כ"ה ע"א. שייך כזה בנשירת מיעוטו. ועי' מ"ש לעיל דף כ"ה ע"א בד"ה אמר על הבבור ודוק. אך ק"ל במעביר צאנו תחת שבטו ואמר העשירי עם יציאת מיעוטו יהא עולה ומעשר אמאי לא יחול קדושת מעשר עד יציאת רובו הא לא גרע זה מאילו מנאן רבוצים או עומדים דקדוש כדתנן בבכורות דף נ"ח ע"ב וכ"מ ברמב"ם פ"ז מבכורות הלכה א' דהוי מעשר הואיל ומנאן י' י' וקידש עשירי ע"ש. וכיון דבמנאן מיירי דאל"כ אף ביציאת רובו או אפילו כולו ל"מ. למה לא יקדש ביציאת מיעוטו. זולת דנימא דבתולה קדושתו ביציאה מהדיר גרע וצריך דוקא יציאת רובו דבקפידתו תליא מילתא. ואף די"ל אדרבה הא הרי הוא בעצמו תולה קדושת המעשר ביציאת מיעוטו וכיון דהתורה לא הקפידה ע"ז יהני. י"ל דבאמת דעתו שיתקדש ביציאתו אלא דטועה דגם יציאת מיעוטו מיקרי יציאה והאמת אינו כן ואילו ידע היה אומר שיתקדש המעשר ביציאת רובו [ועי' ברמב"ם פרק ח' מבכורות הלכה י"ב] ולכך הוי עולה וכל זה דוחק. ועי' ברמב"ם פ"ג מתמורה הלכה ג' ובמ"ש הראב"ד בחציה עולה וחציה תמורה וכן בחציה עולה וחציה מעשר דאפילו לר' יוסי דאמר יבדק הכא אין בודקין אלא מסתמא עולה קריבה בתמורה כיון דאיכא איסורא לא איכוון מעיקרא לאיסורא ולבסוף הוא דטעה ואימלך והמיר. וכן במעשר כיון דליתא לחצאין מעיקרא לא להכי איכוון כו' ע"ש. והנה הא דמעשר ליתא לחצאין פרש"י בעירובין דף נ' ע"א דבאמר חצי טלה זה חולין והחצי מעשר לא אמר כלום ליקדש לחצאין דכל אשר יעבור תחת השבט העשירי יהיה קודש א"ר יהיה כולו כו'