מלאכת חושב עה

ע"ש. ולכאורה קשה הא דלא אמר הש"ס הכא בספק דחציה תמורה וחציה מעשר סברות אילו שכתב הראב"ד. והנ"ל דמ"ש רש"י בחצי טלה חולין וחצי מעשר לא אמר כלום ליקדש לחצאין אין הכוונה דאם אמר כן לא תקדוש כלל אלא אם אמר כן קדוש כולו מטעם דפשטה קדושה בכולה כיון דאין דעת אחרת המעכב ושפיר קרינן ביה העשירי יהיה קודש כולו. וכעין שהבאתי לעיל ריש דף זה מהפ"י דאם היה שייך בקדושי אשה התפשטות קדושה בכולה היה מהני חציך מקודשת משום דהוי כמקדש אשה שלימה ולא חצי אשה ע"ש. וה"נ דכוותי'. וזהו הנפ"מ ממעשר בהמה דליתא לחצאין משום דשייך ביה התפשטות קדושה בכולה. אבל במעשר דגן ישנו לחצאין דבזה לא שייך התפשטות קדושה בכולה ושייך ליקדש פלגא פלגא דחיטתא. ול"ד למעשר בהמה דהוא קדושת מזבח אף דקיל הרבה מקדושת עולה כמ"ש התוס'. עכ"פ כיון דהוא קדה"ג למזבח [עי' ורמב"ם פ"ו מבכורות הלכה ד'] שייך ביה שפיר התפשטות קדושה בכולה. ולפי"ז מ"ש הראב"ד בחציה עולה וחציה מעשר דעולה קריבה משום דמעשר דליתא לחצאין מעיקרא לא להכי איכוון. לדברינו אינו משונה בזה מעולה דהא גם עולה אינה לחצאין דפשטה קדושה בכולה כמו במעשר. וע"כ צריך הטעם משום דקדושת עולה חמיר הרבה מקדושת מעשר. וכן בתמורה שייך התפשטות קדושה בכולה ע"י המרת חציה [עי' לעיל ע"א בתוספות סד"ה האומר] ולא הוי מצי הגמרא לבוא מטעם זה בספק דחציה תמורה וחציה מעשר. והטעם שכתב הראב"ד בתמורה שהוא איסור. י"ל דלא נקיט הש"ס מחמת דהזכיר תמורה תחילה. והוכחת הלח"מ דאין נפ"מ מזה מדנקט הגמ' בחד צד דגרע תמורה ממעשר שכן מעשר מקדש לפניו ולאחריו וחייל מעשר ולא תמורה אף שהזכיר חמורה תחילה דכיון דגריע מיניה אף דהזכירו ראשונה לא חייל כו' ע"ש. נ"ל דיש להשיב דודאי אם הגריעותא הוא מעצם הדבר גם אם נזכר ראשון ראוי לדחותו מפני האידך שא"ב גריעותא זו באמר חציה וחציה. אבל הא דבתמורה עביד איסור אינו גריעותא בעצם חלות התמורה כיון דאי עביד מהני בתמורה ורק אקרקפתא דגברי רמי האיסור. וסברת הראב"ד הוא כמו שכתב דמשום האיסור אמרינן דמתחילה לא נתכוין לעשות איסור אלא שאח"כ נשתנה דעתו להמיר. וככל דבר שאין דרך בני אדם לעשות כן. דכל כמה שאנו יכולין לאחר הדבר ולומר שלא יצא להשתנות מדרך בני אדם מאחרינן ומוקמינן ליה אחזקה שלא נשתנה. וה"נ מחמת האיסור שבתמורה אמרינן דבשעה שאמר חציה עולה לא נתכוין אז להסיק דבריו וחציה תמורה. אלא שאח"כ נמלך וממילא דבריו הראשונים חציה עולה קיים לפשוט קדושה בכולה. וזה לא שייך כשאמר חציה תמורה תחילה. ולכך צריך הגמרא בחד צד לבטל מה שאמר חציה תמורה מפני חציה מעשר דאח"כ משום דתמורה קיל בעצם ממעשר משום דאינו מקדש לפניו ולאחריו כמעשר. והנה הכא מיירי שאמר וחציה תמורה בתכ"ד שאמר קודם חציה עולה. דאל"כ פשיטא דל"מ דבריו האחרונים עי' לעיל סוף דף כ"ה. ומוכח דסובר הראב"ד דגם רגע קלה קודם דחזינן מיניה הריעותא דאיסור לא מחזקינן ליה שדעתו לעשות איסור ובמלא הרועים ערך תכ"ד אות ה' כתב בהוזמו אטביחה נפסל גם עדותן אגניבה כיון שהוא תכ"ד אמרינן דמשעת עדותן אגניבה נתכוונו לסיים ג"כ על הטביחה רק שא"א להוציא ב' דברים כאחת והוצרכו לומר תחילה גנב ונתכוונו לסיים העדות דטביחה והוו רשעים מתחילת העדות ע"ש. ומדברי הראב"ד הנז' לא משמע הכי דא"כ גם הכא נימא דבעת אמירתו חציה עולה נתכוין להסיק דחציה תמורה. וכבר דברתי ע"ד המלא הרועים בספרי כובע ישועה בב"ק דף ע"ג ע"א בד"ה אבל יעו"ש. ודע דלהראב"ד לא שייך זה אלא בממיר במזיד ולא באומר מותר דנמי קדיש בתמורה עי' לעיל דף י"ז ע"א וברמב"ם פ"א מתמורה הלכה ה'. דבזה גברא לא איתרע כלל. אבל להטעם משום דעולה יותר תפיס מתמורה עי' כ"מ פ"ג מתמורה הלכה ג' זה שייך גם באומר מותר ואכתי צ"ע בכ"ז

זו מחוללת ע"ז אין זו תמורה. פרש"י דל"מ לשון חילול שאין בהמת קידש תמימה יוצאה לחולין. והנה לעיל דף ט' ע"א מבואר דלשון חליפין הוא תצא זו ותכנס זו. ומ"מ הוי לשון תמורה. צ"ל דש"ה דכתיב לא יחליפנו ואין ללמוד מזה ללשון חילול. וצע"ק באמר זו מחיר זו דהוא נמי ענין חליפין כדאי' לקמן דף ל' ע"א מחיר כלב זהו חליפי כלב כו'. לענין תמורה אי דמי לזו חליפי זו או לזו מחוללת ע"ז. ועי' בירושלמי פ"ב דנזיר הלכה א'

דף כ"ז ע"א א"ד כל היכא דאיכא התירא לא שביק כו' לכאורה יש עוד מעלה דמהתירא מרויח מה שתצא ההקדש לחולין ויכול ליהנות בה משא"כ אם יעשה האיסור. ויש לעיין בכמ"ד דאיתא דלא שביק התירא ועביד איסורא כמו בפרוזבול היה לי ואבד בגיטין דף ל"ז וכך בע"ז דף ל"ט ובחולין דף ד'. האם נימא דגם התם מספ"ל לאביי או לרב אשי לגירסת התוס'. ואין סברא לומר דס"ד דאינו חושש להאיסור כדי ליהנות להקדש אף שהתורה לא רצתה בזה. דהא היה יכול להקדישה סתם לא ע"י התפסה וצ"ע

א"ד תמימה דחולין תחת בע"מ כו'. במשל"מ פ"י מגירושין הלכה י"ח מחלק בין זה שכתב הרמב"ם פ"ב מתמורה דאינו לוקה משום דלא שביק התירא אף דבחד עביד איסור להא דבבעל נדה לא אמרינן חזקה אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות משום דבלא"ה הא עובר אאיסור נדה וכתב דלא דמי דבתמורה משום דעשה שני איסורים לא נימא שיעשה שלשה כיון שהם חלוקים אבל הכא שהוא בדבר אחד שבאותו ביאה עבר אאיסור נדה באותו דבר עצמו ודאי לא נשמר מאיסור אחר הבא מחמת אותו ביאה שהיא ב"ז עכ"ד. ומשמע מדבריו דשם איסור אחד בגופין מחולקין. חמיר מאיסור דשמות מחולקים בגוף אחד. ולכאורה אין זה ברור כ"כ דבכריתות דף ט"ו ע"א שאל רע"ק לר"ג ור"י הבא על אחותו שהיא אחות אביו שהיא אחות אמו אם חייב על כל אחת ואחת ופשוט ליה מן הבא על ה' נשיו נדות בהעלם אחת שהוא חייב על כל אחת ואחת ורואין אנו שהדברים ק"ו. הרי דס"ל דשמות מחולקים בגוף אחד חמיר מן גופין מחולקים בשם אחד. וה"נ בנד"ד נדה ובעילת זנות בביאה אחת חמיר מן שם איסור אחד דתמורה בכמה בהמות. איברא דבגמרא שם השיבו על הק"ו מה לה' נדות שכן גופין מחולקין ולמד מדאמר קרא ערות אחותו גילה לחייב על אחותו שהוא אחות אביו כו'. ומזה משמע לכאורה כסברת המשל"מ דכמה שמות בגוף אחד קיל משם אחד בכמה גופין. וגם לפי"ז י"ל דשאני בה' נדות דאף שהוא בהעלם א' עכ"פ אין הביאות בבת אחת דא"א לערב הביאות כדאמר שם הש"ס לעניינם. אבל הכא דבדיבור אחד המיר להגופין המחולקין שפיר י"ל דלכ"ע הוא קיל מגוף אחד בכמה שמות איסורין. ובלא"ה היה אפ"ל קצת דפירכת הש"ס מה לה' נדות שכן גופין מחולקין אינו רק על לשון ק"ו דאמרו דכיון דיש בזה מה שאין בזה תו אינו בגדר ק"ו אבל מ"מ י"ל דשוים בחומר הם. וכ"ת דא"כ ל"ל קרא דערות אחותו גילה ליליף במה מצינו מה' נשים נדות דחייב על כאו"א כדילפינן בכריתות דף ט' מן אשה לחייב על כל אשה ואשה י"ל דמילתא דאתיא במ"מ טרח וכתב קרא דגם במ"מ אמרי' הכי כמו בק"ו עי' בגנת ורדים כלל מ"ב. ובספר דברי אמת בקונט' חשוד דס"א הביא דבבע"ח שייך הא דגופין מחולקים כהא דתמורה משא"כ בשוחט ה' זבחים בחוץ וכתב בדברי אמת דכן נראה מסנהדרין דף כ"א דחייב אכל סוס