מלאכת חושב עב

דכל כהאי ה"ל לפרש בברייתא דמיירי בהכי ולא דמי לאוקימתא דבסמוך דמוקי הך ברייתא בהקדישה ולבסוף נתעברה דלא נתפרש זה בהדיא וצ"ע בזה. וגי' רש"י דת"ק סבר שיירו משוייר כו'. וכתבו התוספות דלמ"ד אינו משייר קדושת האם מוקמי לה בהכי דל"מ לאקדושי בקדושה אחרת אלא מיד שיולד תיחול עליה קדושת האם מיהו תולין הוא עד שיולד ובשחט לאימי' בתוך כך נאכל לכל אדם. וצע"ק בהקדישו בקדושה אחרת ושחט לאימיה אם חל קדושת השינוי ומסברא נראה דחל כיון דאז היה חולין. ורק בנולד אמרינן דחל עליו קדושת אמו למפרע וכעין דסובר ר"ה בחולין דף ס"ט ע"ב בבכור דכשנולד קדוש למפרע ע"ש. דאל"כ אין סברא לזה לומר שהוא חולין ולא יחול עליו שום קדושה ואכתי צ"ע בכ"ז

מ"ד תכ"ד כדבור והאי עיוני הוא דקמעיין קמ"ל. המשל"מ רפ"ט ממעה"ק פי' דקמ"ל כיון דשהה קצת אף שכל דבריו תכ"ד. חשיב כנמלך וחזרה. והביא מב"ב דקמ"ח בשכ"מ שחלק נכסיו דבשהה קצת אף שהוא תכ"ד חשיב כנמלך ופרכי' ודלמא עיוני מעיין ותי' דסתמי' דשכ"מ דייק והדר יהיב ולכן בשהה קצת אף שהוא תכ"ד חשיב חזרה וה"נ קמ"ל דלא אמרי' עיוני מעיין משום דמקדיש דייק והדר מקדיש וה"ל חזרה ולא מהני בהקדש אף תכ"ד ומ"מ תמה דה"ל להגמרא לתרץ בפשוט דס"ד כיון דבכה"ת תכ"ד כדיבור הכי נמי קמ"ל דהקדש שאני דל"מ חזרה אפי' תכ"ד ע"ש. והנ"ל דמלישנא דר"י אם לכן נתכוין תחילה הואיל וא"א לקרות ב' שמות כאחת דבריו קיימים. משמע דוקא דאם בעת שאמר היא שלמים גם אז נתכוין להסיק דבריו שוולדה יהי עולה אזי דבריו קיימים אבל אם בעת שאמר היא שלמים נתכוין גם על הולד וברגע אמירתו ולדה עולה נתחדש רצונו זה אף שלא היה הפסק כלל בדבריו ג"כ אין הולד עולה דלשון אם לכן נתכוין תחילה משמע דקאי על עת אמירתו היא שלמים, ואף שכתבו התוס' בדף כ"ו ע"א בד"ה האומר. דאין דרך אדם לסתור דבריו כ"כ ע"ש. וכ"ש היכא דאין הפסק כלל בדבריו. מ"מ אפ"ל דאינו בגדר אנן סהדי דגם בעת שאמר היא שלמים היה כוונתו להסיק דוולדה עולה דאל"כ לא היה סותר דבריו מיד. אלא כיון דעכ"פ משכחת לה גם בכה"ג יש להאמינו דבעת שאמר היא שלמים היה כוונתו גם על הולד אלא שתיכף חזר ואמר שתהא עולה ול"מ חזרתו. וביותר ראוי להאמינו משום דיש לו מגו בשאלה על ההקדש דמהני שאלה [עי' ערכין דף כ"ג] וע"י שאלה מצי לעשות אח"כ כמו שירצה. ולמה מסיק ר"י דוקא בנמלך דהיינו דשהה קצת דאז אין הולד עולה. גם בלא שהה משכחת לה שאין הולד עולה. וע"כ דאתי לאשמעי' דבשהה קצת אינו נאמן לומר דעיוני מעיין ולא שחזר. אלא הוא בגדר אנן סהדי דמתחילה נתכוין גם על הולד והשתא חזר ומשום דמידק דייק והדר מקדיש וכבהא דשכ"מ. וכיון שהוא בגדר אנן סהדי אינו נאמן לומר בהיפוך אף אם יש לו מגו כנ"ל בישוב קו' המשל"מ. איברא מסוגיא דב"ק דף ע"ג דאיתא דלר"י מהני חזרה בתכ"ד קטן. תקשי מריש דברי ר"י אם לכן נתכוין תחילה כו' דמשמע דגם בלא שהה כלל ל"מ אם נתכוין תחילה גם על הולד שיהא שלמים וכמשנ"ת. אך ע"כ סוגיא דב"ק אינו כסוגיא דהכא לפי גירסא זו דאמר עיוני קא מעיין ע"ש במשל"מ ועכ"פ א"ש דברינו לסוגיא דהכא. לסוגיא דב"ק ע"כ צ"ל דחזרה דתכ"ד קטן ה"ל כמו לכן נתכוין תחילה דכיון דכדיבור דמי ה"ל חזרה דתכ"ד כאילו היה כן דעתו מתחילה ועכ"פ כפי סוגיא דהכא י"ל כמ"ש. ועי' מ"ש בקצה"ח סימן רנ"ה בענין זה. ובמש"ש דמשום חומרא דקדשים ל"מ חזרה כמו במקדש ומגרש ע"ש באורך צע"ק דלכאורה לא שייך חומר דקדשים אלא לגביה דחולין דהיינו אם יחזור תכ"ד שיהא חולין כמקודם אבל ברוצה לשנותו משלמים לעולה דשניהם קדשים [ואדרבה קדושת עולה חמיר מדשלמים] ורק דאסור לשנות מקדושה לקדושה למה יהא ענין זה חמיר משבועה דמהני חזרה תכ"ד כמו שהביא בקצה"ח:

שם לשון הרמב"ם פ"ב משבועות. וע"ז לכאורה לא שייך כ"כ לומר דמפני חומר דקדשים היה זה בגמר דעתו שיהא הולד שלמים ולא עולה רק דהיה גמר דעתו שלא יהא חולין וגם על הטעם שכתב הקצה"ח שם מהתוס' משום דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט ולכן ל"מ חזרה תכ"ד ע"ש. נמי יש לעיין דזה היה שייך אם היה רוצה להוציאו מרשות הקדש לחולין אבל משלמים לעולה דס"ס הוא להקדש הדר. הא דאמר לשלמים לא יחשב אלא אמירה גרידא וצע"ק בזה. ודע דממ"ש מהתוס' דאין דרך אדם לסתור דבריו כ"כ. יש לעיין בהא דקדושין דף נ"ט ע"ב דסובר רב במקדש מעכשיו ולאחר ל' דהוי ספק אי תנאה הוי או חזרה ע"ש. ולמה לא יכריע סברא זו דאין דרך אדם לסתור דבריו כ"כ. לומר דאינו חזרה אלא תנאה. ואפשר דבאמת זהו טעמא דשמואל דס"ל דתנאה הוי. אך אפשר לחלק דהרשב"א בקדושין שם כתב הא דמספ"ל לרב בחזרה דהא בקדושין לא מהני חזרה אף תכ"ד. הוא משום דמיירי קודם נתינת הכסף קדושין לידה ע"ש. וא"כ י"ל דלא כתבו התוס' דאין דרך אדם לסתור דבריו כ"כ אלא היכא דדיבורו לחוד יש לו קיום בלי מעשה אחרת כמו במקדיש אבל בזה דחסר עדיין ענין עיקר נתינת הכסף י"ל דעביד אינש לסתור דבריו. ודע דמהרשב"א שם דלא קשה ליה לשמואל דתנאה הוי איך מצי להטיל תנאי דלאחר ל' אחר שכבר אמר תחילה מעכשיו. משמע כמ"ש המח"א ה' צדקה סי' ט' דגם בקדושין מצי לפרש דבריו תכ"ד [ומרס"ג הביא דלא מצי] ע"ש שהביא כן בשם הב"ח דגם בשהה בינתים כל שהזכיר התנאי תכ"ד מהני כיון דלא הוי חזרה. ולענ"ד צ"ע מסוגיא דהכא דנראה דהא דהיא שלמים וולדה עולה יש לחשוב סוף דבריו פירוש על ריש דבריו כתנאי דבקדושין ופשיטא דשייך על קדושין לומר דדייק והדר מקדש כמו במקדיש דדייק והדר מקדיש וא"כ כמו דלא אמרינן במקדיש בשהה קצת דעיוני מעיין ומשום דדייק והדר מקדיש ה"נ ראוי לומר הכי בקדושין היכא כשכבר נתן הקדושין בידה ואם היה כוונתו בריש דבריו על הפנאי לא היה שוהה כלל בהפסקה ואכתי צ"ע בכ"ז. ועי' בתוס' בזבחים ריש דף ל'

דבריו קיימים. פרש"י דתרעה ותמכר ויביא בדמי חציה תמורת עולה ובדמי חציה תמורת שלמים כו' ומשמע דא"י להרבות בדמי הא' יותר מבאידך דלשונו משמע שיהיו שוים. ואם היה לפניו ב' עולות ואחת שלמים ואמר ה"ז תמורת העולות ותמורת שלמים נמי לכאורה הוי חציה תמורת העולות וחציה תמורת השלמים. ועי' בב"ב דף קמ"ג בההוא דא"ל לדביתהו נכסיי לך ולבניך דאר"י קנתה מחצה והביא מדתניא רבי אומר והיתה לאהרן ולבניו מחצה לאהרן ומחצה לבניו וה"נ בתמורת עולות תמורת שלמים מחצה לזה ומחצה לזה וצ"ט. ועי' בזבחים דף ל' ע"ב ועי' מ"ש בסמוך

דף כ"ו ע"א האומר בהמה זו חציה תמורת עולה כו'. עי' בתוספות לריב"י דאמר טעמא מדהל"ל כו' הכא לא שייך כו'. ולכאורה ה"נ שייך דהל"ל ה"ז תמורת עולה ושלמים דהוי נמי שניהם חיילי גם לר"מ כמ"ש התוס' בד"ה אמר. וכבר כתבנו בדיבור הקודם לר' יוסי בתמורת עולה תמורת שלמים דחיילי תרווייהו דהוי חציה תמורת עולה וחציה תמורת שלמים ולא יוכל להרבות הא' מהאידך וה"נ לר"מ באמר תמורת עולה ושלמים. ומדאמר חציה תמורת עולה כו' ליהוי כאומר תחול זו [ע"י דתפשוט קדושה בכולה] ואח"כ תחול זו לסברת ר"מ [וכן היה אפ"ל קצת בקו' השניה לכאורה מדהל"ל תחילה ולדה עולה ואח"כ