מלאכת חושב עא

חמד מערכת הד' אות ס"ח]. וכיון דהיה בלבו בעת שאמר היא שלמים שיהא הולד עולה כיון דאינו כנמלך. בזה פליגי ר"מ ור"י דלר"מ כיון דשלמים הוא ג"כ קדשים והולד נכלל בלשון היא שלמים אזלינן בתר דיבורו דיהא שלמים ולא בתר מחשבתו שיהא עולה אף שהוא קדשים. ולר"מ מסתביר גם בזה לילך בתר מחשבתו [ואפשר גם משום דעולה חמיר משלמים] אבל באמר היא שלמים וולדה חולין יודה ר"י דגם ולדה שלמים די"ל כסברת הב"ח בהא דפת. ומ"ש רש"י בגמרא אם שיירו לולד שאמר ולדה חולין והיא חטאת משוייר כו'. י"ל דהוצרך לפרש כן גם לר"י דבאמר היא חטאת ולדה חולין גם לר"י אינו חולין וכסברת הב"ח בהא דפת כיון דלשונו היא חטאת כולל גם ולד [עכ"פ שיהא לאחריות דהא א"א להקריב שתי חטאות] לא משגחינן על מה שהיה בלבו אז שיהא הולד תולין. אך לעיל דף י' ריש ע"ב ברש"י ד"ה ל"א מאי קמ"ל רי"ח כו' שכתב או אם שיירו לומר היא חטאת ולדה חולין הוי חולין ע"ש. משמע דלא כדברינו ואכמ"ל

ע"ב המשחרר חצי עבדו יצא לחירות גטו וידו בכ"א. בפ"י בגיטין דף מ"א הק' איך ישחרר חציו בשטר ע"י קבלת העבד כיון דחצי גופו קנוי לרבו הא אגיד גביה ול"ש ולומר גיטו וידו בכ"א ונדחק לאוקמי כשמקבל אחר עבורו דוקא וכ"כ בתפארת יעקב שם ע"ש. ואשתמיט להו סוגיא דהכא דמבואר דגם במשחרר ח"ע שייך גיטו וידו בכ"א היינו גיטו וחצי ידו וסברי דגם כה"ג שייך ביה זכיה. או נימא כיון דהא דיד עבד כיד רבו הוא מטעם קנין גופו לממון שקנוי לרבו וכיון דבח"ע וחב"ח הדין דעובד לרבו יום א' ולעצמו יום א' כדסברי ב"ה קודם שהודו לב"ש בגיטין שם. ושם דף מ"ב נגחו שור יום של רבו לרבו יום של עצמו לעצמו. וא"כ כדי שיהא קיום לשחרור דחציו נימא דבעת שנותן לו השטר שחרור לחציו זוכה העבד בכולו ליום זה ושפיר יש לו אז יד שלימה שיהא שייך בו גיטו וידו בכ"א אע"ג דיפסוק למחר שתהא ליום מחר כולו דרבו. והרי הסובר דמהני שחרור בשטר לחציו לא ס"ל לזה לגמור לה לה מאשה [דבאשה לא שייך כה"ג] כדאיתא שם ועי' בקצה"ח סימן רמ"ט ואכמ"ל והנה בספרי מעשה חושב בערכין דף ה' ע"א סד"ה הא. הקשיתי דהא שחרור הוא קדושת הגוף ונימא במשחרר חציו דיהא כולו משוחרר דתפשוט קדושה בכולו כיון דאין דעת אחרת המעכב דהא מצי לשחררו גם בע"כ דעבד ע"ש. וכעת נ"ל דלכאורה י"ל כיון דאיכא איסור בשחרור דעובר בעשה דלעולם בהם תעבודו. ובתשובת רעק"א סי' קצ"ד פקפק בכל שחרור משום אי עביד לא מהני. ובספרי נפש חיה בב"מ דף י"ט סד"ה הניחא תרצתי דילפינן לה לה מאשה דגלי קרא באונס דאי עביד מהני ע"ש. ועכ"פ כיון דחזינן דלשחרר עבד הוא נגד רצון התורה הרי אין לך דעת אחרת המעכב יותר גדול מזה. וע"כ אף דמה ששיחרר גלי קרא שיהני עכ"פ אין לומר בזה דתפשוט קדושה בכולו נגד רצון התורה. אך למ"ש בספרי נהור שרגא ס"פ הבא על יבמתו דמשחרר חציו. דלת"ק דר' יוסי במנחות דף צ"ט דבלחם הפנים לא מיקרי תמיד אלא כשהוא על השולחן בלא הפסק כלל. ה"נ במשחרר חציו אף שיעבוד את רבו יום אחר יום תו אינו בכלל לעולם בהם תעבודו ועובר בעשה על שחרור דחציו ע"ש. וא"כ ממילא גם כשיתפוס השחרור בכולו תו אינו זה נגד רצון התורה כיון דגם אם לא יתפוס תו לא יקיים בו העשה דלעולם בהם תעבודו ושפיר תקשי דתפשוט קדושה בכולו. ובלא"ה אין לדמות כ"כ מה שהוא נגד רצון התורה לדעת אחרת המעכב. ונפ"מ למקדיש מחוסר זמן למזבח דקדיש קדושת הגוף שכתבו התוס' בזבחים דף קי"ד ע"ב סד"ה היתר דיש איזו לימוד לזה דלא נימא ביה אי עביד ל"מ ע"ש. דיהא גם במקדישו חציו הדין שיקדיש כולו קדה"ג ולא נחשוב מה שהוא נגד רצון התורה להקדיש מח"ז לדעת אחרת מעכב שלא יפשוט קדושה בכולו ואכתי צ"ע בכ"ז

האשה וילדיה תהי' לאדוניה בזמן שהאשה לאדוניה ולדה לאדוניה. אף ע"ג דהכתוב מיירי בנולדים כדכתיב וילדה לו בנים או בנות. אין סברא לתלות זב"ז בנולדים ולכך דריש הכי רק בעובר שאינו חשוב כ"כ. וניחא דלא תקשי מפסחים דף מ"ג ע"ב בהא דל"ת עליו חמץ ז' ימים תאכל מצות דסד"א דנשים דליתניהו באכול מצה דה"ל מ"ע שהז"ג בב"ת חמץ נמי ליתניהו כו' שכתבו התוס' דס"ד לדרוש הכי ולא להיפך לחומרא משום דאורחי' דקרא דסיפא מפרש לרישי' והוי תלי' באכילת מצה דכתיב בסוף ע"ש. וה"נ נדרוש להיפך בזמן שהולד לאדוניה האשה לאדוניה. והוא משום דאין סברא לתלות האשה החשובה בהעובר שאינו חשוב כ"כ. והלח"מ פ"ז מעבדים ה' ה' כתב כעין זה למאי דר"ל בטעמי' דריה"ג משום דעובר ירך אמו. דמ"מ אין האם שהוא העיקר נגררת אחר העובר הטפל ע"ש. ולדברינו י"ל הכי נמי בדרשה מקרא. ואולי באת שפחה וולדך ב"ח לריה"ג יהא גם הולד עבד דיהא נגרר בתר אמו. אמנם מדברי הלח"מ שם לעניינו לא נראה כן ואין להאריך בזה. ועי' בתשובת רעק"א סי' ר"ב ודוק. ושם הקשה במ"ש הר"ן פ"ג דחולין אף דמסקי' בתיובתא לריו"ח אין לחוש משום דאמרינן אח"כ שיירו משוייר תנאי הוא ואע"ג דדחי. ריו"ח מצי אמר דס"ל כהני תנאי. דאיך שייך אע"ג דדחי. אדרבה למאי דדחי כ"ע ס"ל כריו"ח דשיירו משוייר ע"ש. והנה בלח"מ פ"ד מפסוהמ"ק ה' ו' כתב דקיי"ל כריו"ח דלמאי דאמר כתנאי בטלה התיובתא כו' גם אח"כ אמר דכ"ע שיירו משוייר כריו"ח ואע"ג דבדרך דחי' איתמר מ"מ בסברת המקשה ריו"ח כרבנן ע"ש. ולבי אומר לי דיש טעות הדפוס בלשון הר"ן וכונתו ואע"ג דדחינן. הוא אהא דר"ל דכ"ע סברי שיירו תשוייר דזה אינו אלא דרך דחי' ובאמת הא דשיירו משוייר אינו אליבא דכ"ע. דמ"מ ריו"ח כרבנן וכונתו כדברי הלח"מ ועי' מש"ש הר"ן דיש לפסוק עובר לאו ירך אמו והא דאם היתה עוברה זכתה מחלק נהי דאין מקבלת גט לחברתה מ"מ מקבלת גט לעוברה ותמה הגרע"א כיון דאמרינן הכי ובגיטין תיובתא הרי לא ניחא להש"ס לחלק בהכי ואיך נחלק אנן הכי ע"ש. גם זה יש ליישב קצת דלכאורה תקשי איך אמר דכ"ע ס"ל שיירו משוייר הא ברייתא דאם היתה עוברה זכתה לו ע"כ סברה דשיירו אינו משוייר. וצ"ל כמ"ש הגאון חיד"א בעין זוכר מערכת הכ' אות ב' מכמה רבוותא דכ"ע כי אמרו בש"ס מ"ל דקאי על הנהו תנאי דמדכרי התם במשנה או ברייתא ולעולם איכא מאן דפליג ע"ש. וה"נ נימא דלא קאי רק על ריה"ג ורבנן דהוזכרו בברייתא אף דברייתא דאם היתה עוברה זכתה לו ע"כ לית ליה כריו"ח. אך הר"ן י"ל דמפרש דכ"ע כפשטא דלית מאן דפליג ע"ז, וע"כ יפרש הש"ס לפי"ז לחלק כמ"ש הר"ן בין עוברה לחברתה. וא"כ ל"ק על הר"ן מהא דאסיק הכא בתיובתא על ריו"ח ומגיטין כיון דיש מקום לדבריו למאי דאמר הגמרא דכ"ע ס"ל שיירו משוייר כנ"ל קצת בישוב ד' הר"ן

דת"ק סבר שיירו אינו משוייר ומ"ס שיירו משוייר. והק' התוס' נהי דלא חלה קדושת האם על הולד למ"ד שיירו משוייר מ"מ תיחול עלי' קדושת פה האדם כו'. ולכאורה היה אפשר לאוקמי ברייתא בתרא דהוא חולין בשיירו בפירוש שאמר ולדה חולין והיא חטאת וקמ"ל דהוי משוייר משום דעובר לאו ירך אמו. ויהא ניחא גם קושייתם הב' מלעיל ד' י' דע"כ ההיא דאינה נאכלת בעי לאוקמי כריו"ח ואיהו סבר דשיירו משוייר. דנימא דשם אוקמי' בלא שיירו בפירוש וקדוש מכח פה האדם בכלל אמו למאי דסבר קדושה חל על העוברין. וצ"ל דלא מסתביר לתוס' לאוקמי ברייתא בתרא בשיירו בפירוש