מלאכת חושב ע

ש"ז דהרמב"ם לית ליה כלל הך כללא דהלכה כרשב"ג במשנתינו

ועדיין אני אומר כו'. בש"מ הביא גירסת ס"י דהייתי אומר בכור אדם מקדיש הקדשות ופשוט לא יקדיש ת"ל בבהמה וכן הוא בפר"ג ע"ש. והנה מאיש איש מרבינן דעכו"ם נודרין נו"נ כישראל כדאיתא בריש מכילתין ע"ב ובכמ"ד. ואיך הוי ס"ד דישראל פשוט לא יקדיש. וצ"ל דהא דמרבי' מאיש איש הוא לבתר דגלי קרא בבהמה דכל ישראל מקדיש ואי לא בבהמה לא הוי מרבינן מאיש איש אלא זה דגם פשוט מקדיש ולא הוי ידענא עכו"ם דמקדיש. ועי' במנחות דף ע"ג בתוד"ה איש איש ואכמ"ל

אמר על הבכור עם יציאת רובו כו'. כ' התוס' דאם יציאת מיעוטו ודאי עולה חיילא דאכתי לא חל קדושת בכור כלל. ומזה כ' התוס' בחולין דף ס"ט ע"ב דזהו דלא כר"ה דאמר למפרע קדוש ע"ש. ולכאורה היה אפ"ל דלא אמרינן דברי הרב קודמין בבאין בבת אחת עם דברי התלמיד אלא כשאין יתרון ומעלה בדברי התלמיד על דברי הרב. אבל בזה דקדושת בכור אף אי למפרע קדוש עכ"פ ביציאת מיעוטו הא אינו ברור שיקדש למפרע דמ"ל שלא יבוא לזה אם יומם או יחסר קודם יציאת רובו וכמ"ש לעיל בד"ה אר"י מותר להטיל מום. מהש"מ דכשהוא חסר או בע"מ קודם יציאת רובו על מה תחול הקדושה ע"ש. ומסתביר דמה שאינו מבורר בשעתו אף היכא דשייך ביה לומר אגלאי מילתא למפרע גרעון קצת חשיב נגד דבר המבורר בשעתו בירור גמור שחל מיד בלי פעולה כלל דאח"כ. וא"כ עולה דבבירור גמור מתחיל קדושתו מיד. אולי י"ל דאף דקדושת עולה הוא דברי התלמיד עדיף במעלה מקדושת בכור שהוא דברי הרב כיון שאינו מבורר בשעתו זולת כשיצא רובו תגלי דהתחיל קדושתו מיציאת מיעוטו. ואף דאמרינן הכי כשאין בעת יציאת מיעוטו דבר המנגד לחלות הקדושה וכהא דר"ה שם דמכר לעכו"ם אחר שכבר יצא שליש דבהתחלת היציאה לא היה אז מכירה לעכו"ם שיבוא בבת אחת עם חלות קדושת בכור. בזה שפיר יש לומר למפרע קדוש וממילא לא חלה מכירה לעכו"ם אבל אם היה המכירה לעכו"ם בתחילת יציאת מיעוטו דבא בבת אחת דבר המנגד לחלות קדושת בכור אולי י"ל דדברי התלמיד דהיינו המכירה לעכו"ם שמבורר בשעתו עדיף מקדושת הבכור דברי הרב כיון שאינו מבורר בשפתו זולת אחר יציאת רובו אז הוא די"ל דקדוש למפרע. וא"כ י"ל דגם ר"ה יודה דבאמר על הבכור בתחילת יציאת מיעוטו יהא עולה שהוא עולה. וקצת יש לדייק כן מדנקיט בחולין יצא שליש ומכרו לעכו"ם ולא נקיט התחיל לצאת ומכרו לעכו"ם ואח"כ יצא רובו. אלא משום דבכה"ג גם לר"ה מהני המכירה. וסעד קצת לסברתי ממ"ש התוס' בגיטין דף כ"ד ע"ב בר"ה לאיזו שארצה אגרש בו פסול בשם ר"י דגם להסובר בעלמא ברירה מודה הכא משום דוכתב לה לשמה משמע שיהא מבורר בשעת כתיבה וכעין זה כתבו בע"ז דף ס"ג פ"א בד"ה כגון דאף שא"י לדחותה לטלה מן השוק אפ"ה אין שם אתנן חל אפי' למאן דאית ליה ברירה אלא המבורר בשעת ביאה ע"ש. הרי דגם להסובר ברירה דהיינו דאח"כ יתברר חלות הדבר מהשתא מ"מ עדיף יותר מה שמבורר בשעתו. וה"נ הא דלמפרע קדוש הוא כענין ברירה ומ"מ עדיף מיניה המבורר מיד. וממילא מעלה חשיב נגד האינו מבורר מיד אלא דאח"כ יבורר דלמפרע קדוש מהשתא וכשהוא בבת אחת עם הנצרך לומר בו למפרע קדוש יחול הנברר בשעתו אף שהוא דברי התלמיד נגד דברי הרב שאינו מבורר בשעתו ומשמע דהתוס' לית להו סברתי. ובחידושי רעק"א ביו"ד סימן שי"ט הביא מהמהרש"א דחולין דלא קדוש למפרע רק מה שיצא ולא מה שבפנים ולכך מותר להטיל מום במה שבתוכו ונעשה שותף עם נכרי ואינו קדוש כלל והק' ע"ז ממ"ש התוס' דהא דהכא דלא כר"ה דמשמע דפשיטא ליה דקודם יציאה רובו יכול להפקיע כו'. והא באמר על העובר יהא עולה מהני דקדושת עולה חלה על מה שבפנים וממילא בשעת לידה אח"כ לא חלה קדושת בכור וכולו עולה עכ"ד. ולכאורה אפ"ל דנהפך הענין ולדון תחילה מצד מאמר פיו שתהא עולה ואי אפשר שתהא כולה עולה מקדושת פיו מחמת דמה שכבר יצא לחוץ אגלי למפרע שחל קדושת בכור ממילא גם על מה שבפנים אף שאין עליו קדושה בכור כמ"ש המהרש"א. לא יחול מצד קני את וחמור דל"מ וכמ"ש הרא"ש פ"ב דקדושין דהיכא דבחדא לישנא מפיק מודה ר"נ דלא קני כלל ע"ש. וא"כ רק לענין הטלת מום מהני למה שמבפנים וכן לענין הקנאה לנכרי מה שבפנים דחל וממילא כולו אינו בכור אבל במקדיש לעולה כולה אינה כלל עולה וכמו שכתבנו ממילא הוי בכור. וכשנימא כן ע"כ הא דמשמע הכא דביציאת מיעוטו הוי עולה הוא דלא כר"ה וא"ש ד' התוס'. והדבר צריך הכרע אם נתחיל לדון ממה שבפנים כמ"ש הגרע"א או מסה שיצא לחוץ כמו שכתבנו וצ"ע

ל"א שכן קדושה חיילא עליה א"ד בכור הוי שכן קדושתו מרחם. בפי' ר"ג כתב שכן קדושה חמורה וחיילא עליה ע"ש. והנראה דק"ל מהיכי תיתי יהא עדיף קדושת פה מקדושת בכור שבא מאליו ע"י גזירת השי"ת. אך אי מסעם דעולה חמיר הרי כבר נקיט מקודם שכן כליל. ואולי י"ל דקדושה חיילא. הכוונה אהא דממה דמצוה להקדיש הבכור בפיו זולת מה שהוא קדוש מאליו כדאיתא בנדרים די"ג פ"א ע"ש. משמע דאיכא מעלה בקדושת פה על קדושה דמאליו. והלכך יש מקום להסתפק דמה"ט תחול עליו קדושת עולם א"ד דמ"מ קדושה דמרחם עדיף

היא שלמים וולדה עולה ה"ז ולד שלמים כו' פי' בתוס' דמיד שאמר היא שלמים חל קדושת פיו נמי על העובר כו' אפי' לא מכוון אלא על האם קדוש מכח קדושת פיו ואפי' למאן כו' כן הוא גירסת הצאן קדשים ע"ש. ולכאורה י"ל דתליא בהא דביו"ד ריש סי' ר"י איתא בהוציא מפיו לאסור עליו פת סתם ובלבו היה פת חטים לבד דאינו אסור אלא בפת חטים לבד ודעת הב"ח דזה דוקא כשהוציא בשוגג פת סתם אבל בהוציא בפיו פת סתם בכיון ומתכוין שלא להוציא פת חטים בפיו אלא לחשוב בלבו פת חטים אסור בכל דדברים שבלב אינן דברים ובפ"ת שם הביא מהחוות יאיר דאפי' בכיון להוציא פת סתם מותר בשל שעורים ע"ש. וי"ל דה"נ בכלל היא שלמים סתמא הוי גם העובר בכלל וממילא כשמכוון רק על האם ולא שגם העובר יהא שלמים הוי דברים שבלב ול"מ לר"מ ותיתי כסברת הב"ח בהא דפת. ור' יוסי יסבור כסברת החוו"י דכה"ג אינו בכלל דברים שבלב. וממילא ראוי שתהא ההלכה כהחוו"י מדקיי"ל כר' יוסי כנ"ל לכאורה [ועי' בקדושין דף נ' ע"א ובחי' הרשב"א שם]. אך למ"ש בפי' ר"ג בהא דאר"י אם לכך נתכוין בתחילה שרצה לומר קודם ולדה עולה והיא שלמים ורצה להקדיש שניהם אע"ג שטעה ואמר תחילה היא שלמים כו' דבריו קיימין כו' ע"ש. ולפי"ז אין סתירה מדר' יוסי לסברת הב"ח כיון דגם הכא סדר אמירתו היה בשוגג ודמי להא דפת בשוגג דמודה הב"ח. אך סוף לשון ה"ג דאם משאמר תחילה במתכוין ה"ז שלמים ונמלך ואח"כ אמר ולדה עולה ה"ז ולד שלמים. משמע דוקא בנמלך אבל בלא נמלך אלא מתחילה כשאמר שלא בטעות היא שלמים לא נתכוין רק על האם ולגמור דבריו דוולדה עולה הוי הולד עולה והרי סתירה בלשונו מיניה וביה וצ"ע. והנ"ל די"ל דמודה ר' יוסי באומר היא שלמים ולדה חולין דיהא הולד שלמים וכסברת הב"ח בהא דפת ומשום דכיון דנכלל הולד בלשונו היא שלמים אף שלא כיון אלא על האם דברים שבלב אינן דברים. אלא באמר ולדה עולה שאני דבשבועות דכ"ו ע"כ איתא דבקדשים מהני מחשבה א"כ דברים שבלב מהני בקדשים [ועי' בשדה