מלאכת חושב סט

מצינו רמז לזה בתורה דיהא שייך לומר שהוא מסייג דגזרה התורה ואי ד"ת הוא ע"כ אינו מגזירה דטעות שיהא שייך לחלק בין מכירה למום ופשוט. ובספר עטרת שאול בחולין דף ס"ט הביא מאליה רבא דגם לר"ה דלמפרע הוא קדוש הוא רק מגזירה ע"ש. וזה צ"ע לומר דמיירי דוקא שלא בזמן הבית דודאי משום גזירת חז"ל לא שייך להקריבו ויהא חולין בעזרה כיון דמה"ת אין בו קדושת בכור. ורחוק לומר דר"ה יסבור חב"ע לאו דאורייתא כר"ל בנזיר דכ"ט. ואלים ליה הך גזירה מהא דהבאת חולין בעזרה. ובש"מ בהשמטות מחלק דרק במכירה שהוא שלם לפנינו שייך לומר למפרע יבטל ההקדש המכירה אבל כשהוא חסר או בע"מ על מה תחול ההקדש והביא כזה מפרש"י כו' ע"ש. וכבר הובא כן בש"ך ביו"ד ס"ס שי"ג דלא כב"ת יעו"ש. וע"כ איני מבין קושיית הגרע"א בחידושיו ביו"ד ריש סי' שי"ט איך יכול לחתוך אבר שיצא דילמא קודם שישליכנו לכלבים יצא רובו והרי גם אבר זה קדוש ומטיל מום בבכור כו' ע"ש. ולהנזכר שפיר מותר ול"ד לקבורה די"ל דרק לזה שייך שיקדש למפרע כיון דגם בע"מ צריך קבורה כשנמצא טריפה כמבואר בסי' ש"ז ס"ב. משא"כ לענין הטלת מום וכנזכר. וחידוש על הגרע"א שלא נזכר מהש"ך דס"ס שי"ג ועי' מ"ש בצ"ק בתוס' דהכא

אי בזה"ז מאי למימרא כו'. לכאורה היה אפ"ל דקמ"ל דלא נגזור בזה משום מהרה יבנה המקדש [עי' מ"ש לעיל ריש דכ"א מהח"ס] וגם יפקיע ע"י מום מקדושתי' דאז אסור. אך י"ל למ"ש הפרמ"ג באו"ח במשבצות ריש סי' קנ"ג דהא דאין מורידין מקדושה חמורה לקדושה קלה אע"ג דילפי' לה מקראי כדהביא רש"י במגילה ריש דף כ"ו. י"ל דהוא רק מדרבנן וקראי אסמכתא ע"ש. וא"כ ודאי כיון דקודם שנולד אין בו משום איסור שינוי קדשים דאסור מה"ת רק מהא דמעלין בקודש ואין מורידין. וא"כ כה"ג גם בזמן ביהמ"ק אינו אלא דרבנן פשיטא דאין לגזור על בזה"ז משום מהרה יבנה המקדש. ועי' בצל"ח בביצה דף ה' ע"ב בד"ה ר"ש ור"ש. ובהא דפריך ואימא ה"נ דנגזור דילמא נפיק רוב ראשה וקשדי ביה מומא. הק' בהגהת הרש"ש דהא בע"ז דף י"ג ע"ב מסקינן אליבא דרבא דבזה"ז לכ"ע איסור הסלת מום אינו אלא דרבנן וא"כ מאי פריך ואימא ה"נ הא ה"ל גזירה לגזירה כו' ע"ש. ולמ"ש התוס' בחולין דף ק"ד ע"א בד"ה ומנא תימרא. דיש מקומות דגזרינן גזל"ג ע"ש. היה אפ"ל דגם הכא היה נראה להש"ס מאיזו סברא לגזור בזה גזל"ג לולא הא דמסיק דהא עדיפא כו'. עוד היה אפ"ל אף דלרבא הוא דרבנן בזה"ז. סתמא דהש"ס דהכא יסבור דמה"ת אסור גם בזה"ז ודלא כרבא. והרמב"ם בפ"א מאיסורי המזבח הלכה ז' פסק דמה"ת אסור גם בזה"ז ודלא כרבא. והלח"מ הק' מהא דרבא דע"ז. ולדברינו י"ל דסמך על סתמא דגמרא דהכא דנראה דחולק על רבא. והנה לדרך הראשון פשוט סברת הגמ' דיותר יש לחוש לתקלה דגיזה ועבודה דאסור מה"ת. מחשש דהטלת מום אחר דנפיק רוב ראשה דאינו אלא דרבנן. ולדרך השני דשניהם איסור תורה נמי י"ל משם דחשש הטלת מום אינו אלא פעם אחד. וחשש תקלה דגיזה ועבודה יש לחוש לכמה פעמים לכך אלים יותר חשש דגו"ע מחשש דהטלת מום. גם כיון דהטלת מום בזה"ז סובר שם הרמב"ם אף דאסור מה"ת אין לוקין עליו וכמ"ש בח"ס חי"ד ס"ס ש"ו דמכל מום אתרבי רק האיסור ל"ת ולא למלקות ע"ש. ממילא הוא קיל מגיזה ועבודה דלוקין עליו וכמ"ש ביד מלאכי סי' שע"ח דלאוין שאין לוקין עליהם קילי מלאוי שלוקין עליהן כ"ש. ולכך חשו הכא יותר לגו"ע מהא דהטלת מום. גם הטלת מום הוא רק חשש אחד והכא תרתי חשש דלאו דלא תגוז וחשש דלא תעבוד

הא עדיפא כו'. עי' מ"ש התוס' בהא דרב מרי דבכורות דף ג' פ"ב. ושם פי' ר"ג דר"מ ידע לאקנויי קנין גמור לכל אדם אפילו שלא בפניו כגון פ"י בנו ובתו הגדולים דאית להו יד וזכו ליה לעכו"ם זכיה גמורה וכ"ע לא ידעי כו' וסבר דאפילו ע"י בנו ובתו הקטנים יכול לאקנויי ע"ש ודבריו צ"ע מדמסקינן בב"מ ריש דע"ב דכותי דלא אתי לכלל שליחות לית ליה זכיה. ואיך יזכה העכו"ם על ידי בנו ובתו הגדולים דר"מ. והנה בספרי נפש חיה בב"מ דף ע"ב סד"ה בשלמא הבאתי מספר דרוש וחידוש בכתובות דף י"א דאם במעשה א' עשה שליחות לעו"ג ולישראל מתוך שמועיל לישראל מועיל גם לעו"ג. וכתבתי דמ"מ במזכה עו"ג לישראל ע"י ישראל אף אי הזוכה הוא שליח דשניהם דמי שזכין לו ודמזכה לא מהני דלא שייך כזה אלא כשהשליחות דעו"ג ודישראל בחד גוונא הוא משא"כ שליחות דמזכה ומי שזכין עבורו הפכיים הוא כה"ג לא שייך מתוך ע"ש. וא"כ אולי י"ל דזה אינו רק ברוב הזכיות דהוא רק טובת מי שזכין עבורו ולא טובת המזכה. דליכא שום השתוות בענין השליחות למי שזכין לו ולמזכה דמזה מוציאין החפץ ואינו טובתו ולזה מכניסין וטובתו הוא. אבל בנד"ד אף דלא שוו בזה דמישראל מוציאין ולעו"ג מכניסין. מ"מ יש השתוות בהשליחות בענין הטובה דזכות הוא גם לישראל מה שיקנה העכו"ם. וכמ"ש בפ"ת ביו"ד סי' ש"כ סוף סק"ה מהפנים מאירות דבמכרו איש אחר בלי ידיעת בעלים מהני מטעם זכין לאדם שלא בפניו ע"ש ובתוס' בפ"ז דף פ"א סוף ע"א. וא"כ י"ל בזה מתוך דמהני מצד הישראל יהני גם מצד העכו"ם ואכתי צ"ע

דף כ"ה ע"א סבר רשב"ג ולדות קדשים בהוייתן הן קדושין כו'. בתוס' הביאו מבכורות דאר"ח דבטומטום ד"ה ספיקא וקדושה מספיקא וכתבו דישחטו ולאחר שחיטה תיבדק אם זכר הוא או נקבה כו'. וצ"ע היכן ישחטנו אם במקדש שמא נקבה והוי חולין בעזרה ואם במדינה שמא זכר ובכור הוא וברש"י בבכורות דף מ"א ע"ב כתב אבל טומטום ד"ה ספק ואסור בגיזה ואינו נשחט לא במקדש ולא במדינה ע"ש (ופי' בהגהת הרש"ש סוף דף הקודם]. ואי שחיטת חולין בעזרה איסורו לאו דאורייתא עי' נזיר דף כ"ט היה אפשר לשוחטו במקדש ולא לחוש לשמא ימצא נקבה ככל ענין דרבנן דלא חיישינן לספיקו. אך אם הוא דאורייתא הא א"א לשוחטו במקדש. והא דמביאין אשם תלוי וחטאת העוף הבא על הספק ולא חיישינן לחולין בעזרה ילפינן זה מקראי כדאיתא בנזיר שם. ורחוק לומר דניליף לזה במה מצינו מהתם. ואף דנגד זה דאם בכור הוא דמצוה לשוחטו במקדש. מ"מ ראוי שלא לשוחטו מספק דתולין בעזרה. דחמיר לעשות איסור בידים ממה שיבטל מצות הקרבתו בשאו"ת אם בכור הוא [עי' זבחים דף פ' ע"א בהא דבל תוסיף ובל תגרע]. ובפלתי סי' ק"ו ס"ק ל"א נו"נ בשיטת התוס' אי סברי כהרשב"א דסד"א מה"ת לחומרא, ובספרי נפש חיה בב"מ סוף דף קי"א הבאתי סמך דהתוספות יסברו דסד"א מה"ת לקולא כשיטת הרמב"ם ע"ש. ולפי זה היה אפ"ל דכיון דמה"ת לקולא גם רבנן לא אחמרו בזה למיחש לספק חולין בעזרה. משום ספק קיום מצוה דשמא בכור הוא והקרבתו מצוה הוא. ורש"י בנזיר יסבור דסד"א מה"ת לחומרא ואסור מה"ת להכניס עצמו בספק איסור בקום ועשה ושוא"ת עדיף ולא יהא נשחט כלל וצ"ע. ועי' מ"ש בהגהת חק נתן בקושיית הכ"מ פ"ד דתמורה הלכה ג' על מה שפסק הרמב"ם דבמעי אמן קדושין דלא כרשב"ג במשנתינו וכתב הוא בטעמו דהוא משום דפסק כר"ח בפ"ב דבכורות דטומטום ספיקא הוי ולר"ח לא איירי רשב"ג אלא בקדושת הפה כמ"ש התוס' ואליבי' אינו מוכרח דיסבור רשב"ג דבהוייתן קדושים ע"ש. ול"נ דלפי"ז אכתי תקשי כיון דסתמא דהש"ס הכא לית ליה כר"ח ה"ל לדחות דברי ר"ח מקמי' דסתמא דגמרא. ויותר נראה כמ"ש הברה"ז לעיל דף י"ז בטעם הרמב"ם ע"ש. ובפרט למה שהביא ביד מלאכי סי'