מלאכת חושב ו

תמורה דריש המר ימיר לדרשה אחריתא עכ"פ בדין הנלמד מהירושלמי לא פליג ע"ש. ומשמע מדבריו דמואם המר ימיר דהכא דריש בירושלמי דרשתו. ונוסח שלנו שם הוא מהמר ימירנו. והיינו הפסוק דכתיב בסוף בחקתי גבי מעשר בהמה. וא"כ אינו נגד דרש דהכא דנדרש מהמר ימיר הכתוב תחילה בשאר קרבנות. רק בת"כ דריש גם המר ימירנו דכתיב במעשר להא דיורש ממיר. וי"ל בטעם הת"כ דלמאי דאמרינן בסוף פרקין דצריך לאשמעי' דין תמורה במעשר בהמה משום דהוי דבר הבא לידון בדבר החדש ואין בו אלא חידושו בלבד. ולכן צריך לאשמעינן גם דין דיורש ממיר במעשר דלא הוי ילפינן בי' משאר קרבנות מאי דלא נכתב בי' בהדיא. ולהירוש' י"ל כיון דעיקר דין דתמורה נוהג במעשר כתיב נדע בי' משאר קרבנות דיורש ממיר גם בלא לימוד מיוחד בי' ולכך דריש בירוש' מזה דלא ע"י שלוחו [וכ"נ ממ"ש בש"מ דף ט' בסוף המסכתא דצריך גם לא יחליפנו דאי מלא ימיר לחוד ה"א מש"ה לקי דהקדש ברשותי' אבל חליפין דלאו ברשותי' אימא לא ע"ש. והרי במעשר לא כתיב לא יחליפנו ואטו נימא דשאני דין מעשר בזה משאר קרבן. גם היה אפ"ל דבירוש' שם איתא דבהפרה היה שלוחו כמותו ורק מן הפר יפרנו ילפי' דאין שלוחו כמותו ע"ש. והנה הפר יפרנו לא כתיב בפ' מטות רק הפר יפר. וכתיב אישה יקימנו ואישה יפרנו שהובא בנדרים דע"ב ע"ב למעט שליח ושם פי' הר"ן מדכתיב תרי זימני אישה ע"ש. וכשנימא דהירוש' דריש מדכתיב יפרנו ולא כתיב יפר [וכעין דדרשי' בכתובות דף כ"ט ע"ב נער נערה הנערה] ומזה ממעט שלוחו. הי' אפ"ל כן גם בהא דואם המר ימירנו דבמעשר דתרתי ש"מ. מהכפילות מרבינן יורש. ומדלא כתיב ואם המר ימיר אלא ימירנו ממעטי' שליח. ושם בירוש' הובא דממעט שלוחו ברציעה. מאדוניו. ובספרי מעשה חושב ריש ערכין הקשיתי מידו דגבי סמיכה דרק משום דחבירו מקרבנו נתמעט ממעטינן שליח ומ"ש מאדוניו דממעטי' שליח אף דליכא מיעוט אחר לחבירו פ"ש. וכעת נ"ל עפמ"ש התוס' בב"מ דף צ"ו סוף ע"א. דבהפרה ולענין בבעלים ממעטינן שליח משום דלשון בעליו ואישות משמע לי' דוקא הוא ולא שליח. והנ"ל להסביר זה דשליחות לא שייך אלא על פעולה ולא שיהא גוף השליח כגוף המשלח ועמ"ש בקצה"ח ריש סי' רפ"ב מתוס' רי"ד] וא"כ כיון דכתיב אישה ובעליו התואר בהפעולה והתואר אינו בהשליח לכך ל"מ. וכזה י"ל בהא דאדוניו דרציעה דקפדינן שיהא בהפועל התואר והמעלה דאדנות וזה אינו בהשליח הפועל כנ"ל לכאורה

ע"ב ור"י ואם לא דריש. וצ"ע מדמצינו בב"ק דף פ"ה ע"ב דדרשינן הלשון כפול לחד דרשה. ומדשני בלישני' דרשינן עוד דרשה כדאיתא שם מדה"ל למיכתב או רפא רפא או ירפא ירפא וכן בפ' מרובה מדלא כתיב המצא המצא או תמצא תמצא וכן בתוס' בכתובות דף ל"ט ע"ב בד"ה אין גבי מאן ימאן והובא במשל"מ פ"ו מהל' דעות סוף ה' ז' ע"ש. וא"כ ה"נ ה"מ לדרוש תרתי לאשה וליורש חד מהכפילות וחד מדשני בלישני' ולא כתיב המר המר או ימיר ימיר. ואף דאין לעשות מזה קושיא על ר"י דלא דריש כן דבכמ"ד מצינו מחלוקת בדרשות עכ"פ לר"מ היה מקום לומר גם בלא דרשה דהוי"ו דואם לרבות תרווייהו מהכפילות והשינוי אלא דבלא"ה מוקי שפיר אליבי' משום היתור דהוי"ו. ובזה יתורץ קושיית המלא הרועים ת"ש ערך וי"ו אי דרשינן אות ט' לר' יוחנן דס"ל בזבחים דף ו' כר"מ דיורש סומך. וביבמות דע"ב משמע דלא דריש וי"ו דוהנותר לרבות נותר שלא בזמנו ע"ש. ולמ"ש י"ל דמצי לסבור כר"מ דיורש סומך ולא מדרשה דוי"ו אלא מהכפילות והשינוי. ויש להעיר הא דצריך וי"ו לרבות האשה משום דאינו שוה בכל וע"כ הוא בצירוף הא דמדבר בלשון זכר לא יחליפנו ולא לא תחליפנו כדפרש"י. ובלא זה לא היה צריך ריבוי אף שאינו שב"כ. וא"כ היא גופא תקשי לכתוב לא תחליפנו דלא משמע דוקא לשון זכר ולא יצטרך וי"ו לרבות האשה. ולמ"ש לעיל ד"ה לאתויי מהברה"ז במשמעות הכ"מ דאשה אף דעבדה תמורה לא לקיא וגריס אשה נמי לא עבדה תמורה קמ"ל. לפי"ז ניחא די"ל דהא דמדבר בלשון זכר צריך להא שהאשה לא תלקה. וריבוי דוי"ו דואם אתי להא דעבדה תמורה. אך אי לקיא תקשי דליכתוב לא תחליפנו כדכתיב לא תלבש שעטנז לא תחסום שור בדישו והרבה כלשון זה. וכעין זה פריך הש"ס בפסחים דף ה' ע"א ולא לכתוב רחמנא לא וי"ו ולא ה"א ע"ש. אמנם ביומא דף ס' ע"א בתוד"ה תרי. כתבו בהא דאין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות. דתקשי לישתוק מינייהו לגמרי ומהיכא תיתי למעוטי ותי' דשמא הוי ממעטינן מכח שום דרשה או ק"ו או בנין אב להכי אצטריך מיעוט אחר מיעוט לרבות ע"ש. וה"נ י"ל דגם אי היה כתיב בלשון לא תחליפנו אולי היה אפשר למעט נשים מאיזו דרשה ולימוד אי לאו דיש יתור לרבות נשים

אבל הכא כיון דעונש שאשב"כ כו'. וגי' רש"י ה"מ לאו שיש בו מעשה כו' דכתיב אשר יעשו כו'. ולכאורה תקשי כיון דהש"ס פריך גם לר"י למה לי ריבוי לנשים. ולר"י א"א לומר טעם זה. למאי דאיתא במכות דף י"ג ע"ב דלר' ישמעאל גם חייבי מב"ד ישנן בכלל מלקות מדכתיב אם לא תשמור לעשות את כל דברי התורה וכתיב והפלא ה' את מכתך כו' הפלאה זו מלקות כו' א"ה לאו שא"ב מעשה נמי ומשני לעשות כתיב כו'. וא"כ ר"י דס"ל לאו שא"ב מעשה לוקין עליו כדאיתא במכות דף ד' ע"ב דיליף מעדים זוממין ומוציא ש"ר וצד חמור לא פריך וכתב שם הפ"י דר"י לית ליה הך דרשה דלעשות ע"ש. וכיון דשייך למינקט לעשות אף על דבר דאינו מעשה ה"נ לא נדייק מדכתיב אשר יעשו דלא הוקשו נשים לאנשים רק בעונשין דמעשה. אך י"ל דודאי גם לר"י יש לדייק מאשר יעשו דלא הוקשו נשים לאנשים רק בעונשין דמעשה והא דלא דייק לעשות גם לענין מלקות הוא משום דילפינן מע"ז ומש"ר דגם בלא מעשה לקי כיון דצד חמור לא חשיב לי' פירכא אבל היכא דליכא ילפותא אחרת נגד זה שפיר הוי דייקי' מאשר ועשו דלא הוקשו אלא בעונשין דמעשה ושפיר צריך גם לר"י לימוד בתמורה לנשים. והנה בהשמטות בש"מ כתב דכולהו צריכי מלשון זכר לא סגי מהא דרב יהודא. מלאו שא"ב מעשה הרי מגדף לכך אתא מטעם דלאו שאשב"כ ע"ש. והנה בשאג"א סי' פ"ב הק' דניליף מלא יקחו דדרשינן ביבמות דף פ"ה ע"ב דהזונה מוזהרת על הכהן אף שאשב"כ [ועמש"ש בספרי נש"ר בד"ה לא יקחו ובספרי מעשה חושב ריש פרכין ע"ב בד"ה ת"ל]. ולענד"נ כיון דבאמת בתמורה יש ב' הקולות שא"ב מעשה וגם אשב"כ. לא הי' אפשר למילף תמורה מלא יקחו דאף שהוא אשב"כ עכ"פ מעשה יש בו. ושפיר צריך ריבוי שנשים חייבות על תמורה. ובקושיית השאג"א להיפך למה לי לא יקחו אף דגבי טומאה שאשב"כ גלי קרא בני אהרן ולא בנות אהרן נגמור שהזונה מוזהרת להנשא לכהן אף שאשב"כ מתמורה משום דלקולא ולחומרא לחומרא מקשי' ע"ש נ"ל למ"ש במלא הרועים ת"ש ערך היקש אות ט"ו דהיכא דמסתבר למילף יותר ההיקש לקולא ילפינן לקולא ולמד כן מחולין דף קל"ו ע"ב דאמרינן הכי בגז"ש ע"ש. וא"כ ה"נ הי' אפ"ל דמסתבר יותר למילף ענייני כהונה דנשואין הזונה לכהן מענייני כהונה דטומאה דאינו בנשים ושפיר צריך לא יקחו

והנה בריש ערכין תנן עבדים בהדי נשים והכא לא תנן רק נשים. ובגמרא לא נתפרש מזה או עבדים ממירין וכן ברמב"ם פ"א מתמורה לא נתבאר מזה. ובכריתות דף ז' ע"ב דתנן וכן שפחה אמרי' מאי וכן שפחה סד"א כי אמרינן כל מצות שהאשה חייבת עבד חייב ה"מ בדבר ששוה בין איש