מלאכת חושב סח

ביבמות דפ"ו ע"א דלר"מ מעשר ראשון אסור לזרים מהקישא דמעשר לתרומה ורבנן לא מקשי וכתבו התוס' משום דלא מצי לאקושי לגמרי לאסור אף ללוים כתרומה ע"ש. וה"נ כיון דאי אפשר להקיש בכור בע"מ לחזה ושוק לגמרי לענין טומאה דהא בחו"ש אסור גם לטומאה שא"י מגופו ובבכור ע"כ שרי טומאה שא"י מגופו כדכתיב הטמא כו' הלכך לא מקשינן כלל לב"ה לענין טומאה וזהו כרבנן דר"מ דשרי מע"ר לזרים. וב"ש יסבור כר"מ דמקשינן מאי דמצינו להקיש אף דא"א להקישו לגמרי וכהא דאוסר מע"ר לזרים אף דא"א להקישו לגמרי לאוסרו אף ללוים אך מהסבר הש"ס לב"ה משום דמצינו דחלק הכתוב לענין פסח בין טומאת מת לטומאה יוצאה מגופו. י"ל דש"ה דלא מצינו שום הבדל בענין הזרות בין לוי לישראל לכך א"א לחלק בינייהו גם בענין מעשר ראשון אבל הכא אף דלענין חזה ושוק אין הבדל בין הטומאות מ"מ אחרי דמצינו הבדל ביניהם לענין פסח שפיר י"ל דלא מקשי' בכור בע"מ לחו"ש אלא בענין טומאה יוצאה מגופו. וע"כ אינו ענין למ"ש התוס' ביבמות אליבא דרבנן דר"מ. אך גם מ"ש במצפ"א מיבמות דף ע"ג דיש גז"ש בשעריך תאכלנו הטמא מבשעריך דכתיב בקדשים לא תוכל לאכול בשעריך והתם ודאי איירי בטומאה היוצאה מגופו ופליגי דלב"ש היקש עדיף מגז"ש ולב"ה גז"ש עדיף מהיקש עכ"ד. הנה בגמרא לא נקיט גז"ש. ובלא"ה איני מבין איך משמע ליה טומאה היוצא מגופו בלא תוכל לאכול בשעריך יותר מובשרם יהיה לך כחזה התנופה. גם מ"ש דלב"ה גז"ש עדיף מהיקש צ"ע בתוס' בזבחים דף מ"ח בד"ה דלכ"ע היקש עדיף

כיצד מערימין פרק חמישי

ע"ב כיצד מערימין על הבכור כו' בח"ס חא"ח סי' ס"ב נתקשה מ"ט נתנו חז"ל עצה להפסיד מתנות כהונה להערים על הבכור בזמן שבהמ"ק קיים ע"ש. ול"נ דל"ק כ"כ אם נ"ל להעלותו מן קדושת בכור לקדושת עולה דכולה כליל [וכדאמרינן עולה אין שלמים לא] ולא נחוש להפסד דח"כ שלא חל החיוב עדיין. ובפרט כשנוקמי המשנה בעני שאין לו עולה אחרת לחובתו. גם הא בסמוך ריש דכ"ה דרשינן מקרא אשר יבוכר לה' בבהמה לא יקדיש איש אותו משיבוכר א"א מקדישו אבל אתה מקדישו בבטן. אמנם בספרי מעשה חושב ספ"ח דערכין כתבתי דיש מקום לפרש לא יקדיש ע"ד שלילה דל"מ הקדישו וממילא גם דיוק דבבטן מקדישו יש לפרש אדיעבד. והעיקר כמ"ש מקודם. ועי' בהגהת הרש"ש שהק' דהא שלמים קדישי מבכור כו' ע"ש. והנה למ"ש התוי"ט מהרמב"ם [שציין הרש"ש] דנחתי' מקדושתי' שיהנה ויפסיד כו' ע"ש. נ"ל להסביר דבזה ניחוש שכ"א יעשה כן כדי שיהנה ויפסיד מ"כ. אבל לעשותו עולה לפטור חובתו אף שמרויח. לא חשו לזה ולא גזרו משום מיעוט החייבים עולות כיון דעכ"פ לאו כ"ע חייבים עולות

ילדה שני זכרים כו'. פרש"י על שניהן חלה קדושת עולה כו' ומיהו איהו לא נדר אלא חד כו'. ופי' הבית מאיר לא בודאי חל קדושת עולה אשניהן אלא מספק דלא ידעי' אאיזו מהן חל שם עולה לפיכך ימכר אחד לצורכי עולה ואחד יקרב עולה דהא לא נדר אלא חד וממ"נ יוצא דאף אם חל הקדישו על זה שמכר מ"מ נפיק ידי נדרו בזה שנשאר חולין והוא יקריבו לעולה וזה ניחא בבהמת חולין אך בבהמה דהקדש פריך שפיר אידך ליהוי בקדושתיה דאמיה וכיון דלא ידעי' מנו הוא איך אפשר להקריבו עולה ולמכור לצרכי עולה ומוכרח לשנויי בבהמה דחולין וכנ"ל ע"ש. וק"ל הא אם חל הקדישו על זה שמכר לחייבי עולה הא לא עשה ולא כלום והמכירה לא מהני כדתניא בפסחים סוף דפ"ט המוכר עולתו ושלמיו לא עשה ולא כלום וכדפרש"י שם ואין העולה קריבה אלא לשם בעלים הראשונים. וא"כ אף שהנודר יצא י"ח נדרו גם אם יקרב האחרת. עכ"פ החיוב עולה של האחר שקנה מהנודר לא יהא יוצא י"ח דשמא זו שחל עליה הקדישו הוא שמכר לו דל"מ המכירה. ואף דיש עצה שיקנהו אחד מהשני זכרים ולא יברר הקני' ויקרב כל א' וא' לשם בעליו וכמו בנתערב חין במינו [עולת ראובן בעולת שמעון] דזה יקרב לשם מי שהוא וזה יקרב לשם מי שהוא כדתנן בזבחים דף ע"א ע"ב. מ"מ הא שם סוף דע"ד מוקי זה דוקא בקרבן נשים דלא בעי סמיכה ולא בקרבן אנשים כיון דצריך סמיכה בבעלים ולא ידיע בעליו וברמב"ם פ"ו מפסוהמ"ק ה' ד' כ' דבקרבן אנשים לא יקרבו עד שיתן האחד חלקו לחבירו כו'. וצ"ע לכאורה כיון דפסק בפ"ד דמעילה ה' ח' המוכר עולתו ושלמיו לא עשה כלום. וא"כ במאי יש לו כח ליתן יותר מלמכור] ודוחק לאוקמי מתני' דהכא בקרבן נשים דוקא. ועי' בקצה"ח סי' ת"ו דגם להסובר קק"ל ממון בעלים היינו למכור זכות אכילת הבשר אבל אינו נשחט ונזרק רק ע"ש בעלים הראשונים. והנה הבית מאיר רצה לפרש ברש"י על שניהן חלה קדושת עולה קדושה ודאית אלא שהקשה דא"כ מאי פריך בגמ' אי בהמה דהקדש כו' אידך ליהוי בקדושת אמי' הא כבר חל עליו קדושת עולה ע"ש והנ"ל למ"ש בריש דכ"ד דבמקדיש בתודה מ' מתוך פ' אין בין משום ברירה וכמ"ש הרשב"א במקדיש מידי מנכסיו דבר שאינו מסויים כל שבירר אח"כ אחד מהן ה"ה מוקדש כיון שא"ב לבירור דמעיקרא והבאתי מ"ש הרמב"ם בליקדשו מ' מתוך פ' דהמ' השניות יפדו ויצאו לחולין ע"ש באורך. וכעת נ"ל דהמ' השניים דבחלות תודה דקדשו להצריכם פדיון דנלמד מהש"ס דמנחות כמש"ש הכ"מ וכן בשתי חטאות לאחריות דהק' הריב"א למה תרעה חברתה דהמתכפרת כיון שלא נאבדה. די"ל דבאמת זה אינו אלא מדרבנן. דודאי כיון דכה"ג יש ברירה ראוי שתהיה הב' חולין גמור מה"ת אלא משום דקודם שנברר היה ראוי לחול קדושה על זו כעל אידך [עי' לשון התוס' בסוף פ' הקודם] לכך עשו רבנן אותה ג"כ קדושה קצת בכל דבר כפי שנראה להם. בחטאת קדושה לרעיה. ובחלות דכבשים ודתודה להצריכן פדיון. ובהא דהכא אמרו דתיקדש השני לענין שימכר לחייבי עולה אף דדמיו חולין [דכמו דיצוייר קדושת דמים בלי קדושת הגוף. כן יצוייר קדושת הגוף בלי קדושת דמים. כבזה דגופה ימכר לעולה דוקא ודמיה תולין]. וכיון דקדושת השניה אינו אלא מדרבנן דהוא לאחר שיבורר אותה דהקרבה. לא שייך זה אלא בבהמת חולין דלא מקילינן ע"י החומרא דרבנן על של תורה. אבל בבהמה דהקדש דמה"ת ראוי שתהא אידך בקדושה דאימיה ודאי אי אפשר למוכרה לחייבי עולה כן י"ל לכאורה. ובקושיית הב"מ בפרש"י בגמ' דנפיק כו'. עי' בפי' ר"ג ובש"מ בהשמטות ובהגהת הרש"ש

אר"י מותר להטיל מום בבכור כו'. עי' בתוס' ובמ"ש דיש לחלק בין מטיל מום למכירה דבמכירה יש לטעות יותר שמא ימכור אחר יציאת רובו. ובברה"ז הק' כיון דלר"ה ביציאת הרוב קדוש למפרע המיעוט שיצא א"כ ודאי לא ס"ל הא דר"י כו' ומאי שייך גזירה בכאן דמשום דינא דאורייתא אסור כו' ע"ש. וביאור דבריו אף דמצינו דגם התורה אסרה משום גזירה כמ"ש הכ"מ פ"א מטומאת מת ה' ב' די"ל דאסרה תורה בישול דבשר בחלב משום כדי שלא יבא לאכול ע"ש וכעין זה כתבו הר"ן ריש פסחים דהחמירה תורה בחמץ לעבור בבל יראה משום דלא בדילי מיניה כולי שתא יעו"ש. זה שייך רק במצינו איסורו מפורש בתורה דרשינן מעצמינו טעמא דקרא דהוא מסייג. אבל בזה אי לאו דלר"ה סברא עצמיית היא מה"ת שביציאת הרוב נתקדש המיעוט למפרע אלא מגזירה שימכור אחר יציאת הרוב בודאי אינו רק גזירה דרבנן ככל גזירות חז"ל מחשש שלא יבוא לאיסור תורה תורה כיון דלא