מלאכת חושב סז

נתקדשה. זולת דגם בזה נימא דהכי גמירי דקדשה אידך מ' [וכן אידך שתי חלות דגבי כבשים] קדושת דמים אף אם לא נאבד אידך לכך צריך פדיון. והא דבשתי חטאות האחת תרעה ואין פודין בלי מום. הוא משום דמגו דנחתא ליה ק"ד נחתא קדה"ג להצריך מום כבמפריש נקבה לאשם דלעיל די"ט ע"ב. ובשלות דלא שייך מום נפדין כמו שהן [עי' מש"ש בד"ה המקדיש. דמקדיש זכר לדמיו דקדוש קדה"ג הוא דרבנן]. והיה אפ"ל בקושייתינו דאי לא אתי ר"א לאשמיענו רק הא דהשניה תרעה למה נקיט זה דוקא בשתי חטאות. הא ה"מ לאשמיענן זה במפריש שני אשמות לאחריות דהא' קרב והשני ירעה ומדאשמעי' זה בחטאות משמע דאתי נמי לאשמעי' גם הא דהשניה לא תמות. וא"כ שפיר אמר אי אליבא דרבנן השתא לאיבוד אמרי רבנן לאו כאיבוד לאחריות מיבעי. אך קשה לומר דגמירי והיה ע"ז לחז"ל קבלה כל שלא אמר הש"ס הכי בהדיא. וע"כ נ"ל דסברא כיון דמתחילה כ"א משניהם היה נראה להקרבה לכך פועל שוב האחריות שעליה שתהא עלה קדושה לרעיה אף אחר ההקרבה דחברתה. ועי' בלשון התוס' הכא סד"ה ר"א בר"ש [וגם לפי"ז י"ל דאי רק זה אתי ר"א לאשמעינן ה"ל לאשמעינן סברא זו בשני אשמות וכנזכר]. ומהנזכר היה אפ"ל בחקירת התוספות מהא דברירה. דכיון דשניהם קדושים רק א' להקרבה וא' לרעיה וקדושה לרעיה נמי קדושה מיקרי עי' לעיל דף י"ז ע"ב לרעיה וד"ה. כה"ג אפ"ל ברירה על אותה דהקרבה. וכעין דמיון קצת תמצא בר"ן רפ"ה דנדרים בשותפין שנדרו הנאה זה מזה דמותרין ליכנס לחצר משום ברירה שכתב הר"ן דברירה דהכא עדיפא מדעלמא לפי שאנו יודעין שעתיד כ"א לזכות בכל גוף החצר בזמן שישתמש בו ועיקר הדבר מתברר מתחילה ומה שלא נתברר מתחילה אינו אלא מיעוטא היינו הזמן שרצה לזכות בגוף החצר כה"ג יש ברירה ע"ש. וה"נ כיון דשתיהן קדושות ואין הבירור איזו קדוש ואיזו חולין רק איזו קדושתה מרובה מאידך היתרון דזו מזו הוא רק הבדל מועט וכן בהא דחלות התודה ובחלות הכבשים הנזכר. כה"ג אמרינן ברירה לכ"ע וכהא דשותפין שנדרו הנאה זה מזה בחצר. ובהא דשו"ט הגמ' אליבא דמאן הוצרך ר"א לאשמעינן. ולא אמרינן דקמ"ל דכה"ג לית ביה משום ברירה. י"ל דהא דבכה"ג אמרינן ברירה נראה זה להש"ס לדבר פשוט כנ"ל לכאורה ואכתי צ"ע בכל מה שכתבנו בזה

ק"ו ומה אבודה בשעת הפרשה דאמרי רבנן כו'. ה"מ להקשות הק"ו גם להיפך ומה אבודה בשעת כפרה דאמר רבי רועה אמרי רבנן תמות אבודה בשעת הפרשה דלרבי תמות לרבנן לא כ"ש. רק משום דמסתביר להש"ס כרבנן הקשה מדרבי

בשלמא ביו"ט דקטרח טירחא דלא חזי ליה. והא דלא שרינן בזה כמו נתינת עור לפני הדורסן דהתירו סופן משום תחילתן דאל"כ לא ישחוט וימנע משמחת יו"ט כדאיתא בביצה דף י"א. וה"נ מ"ל דצריך העור לצורך נפחים או דבש וכשלא נתיר לו להרגיל ימנע מלשחוט עד אחר יו"ט וימנע משמחת יו"ט. ודוחק לחלק דשאני עור לפני הדורסן דשייך לכ"ע משא"כ בזה דלאו כ"ע צריכים לצורך נפחים או דבש משום תקנתא דמיעוט לא התירו הטירחא. אך למ"ש הפר"ח באו"ח סימן תצ"ט בהא דהתירו סופן משום תחילתן בעור לפני הדורסן הוא משום דעכ"פ העור חזי למיזגא עליה ע"י הדחק משא"כ בנוצות העוף ע"ש. לפי"ז במרגיל דלא מ"ל בטורח זה שום צורך יו"ט לא התירו בזה סופן משום תחילתן. אך הצל"ח שם בביצה ברש"י ד"ה התם לא מוכחא מילתא. כתב דבמילתא דאין חשש מלאכה התירו טרחה וטלטול סופן משום תחילתן אף בלא חזי למידי ביו"ט ע"ש. וצ"ל בין טרחה מרובה כהא דמרגל לטרחה מועטת כמו טלטול נוצת העוף. אמנם י"ל למ"ש הפר"ח בשם הרשב"א עוד טעם אחר באיסור דמרגיל לפי שנראה כמתכוין לעשות כלי ע"ש. לפי"ז יש בזה חשש מלאכה האסורה ביו"ט [ע"ש בפר"ח במלאכת הנאד] והלכך לא התירו בזה סופן משום תחילתן כנ"ל לכאורה

אלא בכור מאן תנא אר"ח ב"ש כו' לא ימנה ישראל עם הכהן על הבכור. בבכורות דף ל"ג פרש"י בקדושתו קאי אפי' לאחר שחיטה כתם וכי היכי דתם אין מרגלין משום בזיון קדשים דפוגם בבשר כו' בבע"מ נמי אין מרגלין. והק' בבית מאיר שם אם יש בהרגלה בזיון בשר מה הקשה ומה צריך לב"ש הא מתני' היא בדף ל"א דכל בזיון בע"מ אסור משום דאין הנאתו להקדש ומ"ש בזיון בשר הבכור ע"י הרגלה או בזיון המכירה עכ"ד. ול"נ דלא קשה דע"כ אין כל הבזיונות שוות ואין כל הקדושות שוות וכל שיותר קדוש קפדי' בי' יותר אף על בזיון שקל מאידך ובקדושה קלה לא קפדי' רק על בזיון גדול. והרי בכור בע"מ לכ"ע יש בו קצת קדושה לענין שאין נוהגין בו מנהג בזיון למוכרו באיטלז ולהתוס' בבכורות דף ל"א סוף ע"א הוא איסור דאורייתא ע"ש. ומ"מ שלא באיטלז נמכר. אף דבכור תם שחוט אינו נמכר [אף לכהן] גם שלא באיטלז משום בזיון קדשים כדפרש"י לעיל דף ז' ע"ב בד"ה מוכרין אותו תמים חי. והיינו משום דתם קדוש יותר. וא"כ ל"ק אם מסתביר לר"ח לתלות בזיון זה דהרגלה. בהא דלמנות ישראל על בכור בע"מ דלב"ה דאינו קדוש כ"כ לאוסרו לישראל שרי בזיון זה דהרגלה ולב"ש דקדוש יותר דאסור לישראל למנות עליו ראוי שתאסר גם בבזיון קל זה דהרגלה [ואולי לב"ש גם כהן לכהן אסור למכור בכור בע"מ כבתם וחזה ושוק. ורק לזמן עליו כהן הוא דמתיר. והרי המהרש"ל חילק כעין זה לב"ה דמתיר לזמן עליו עכו"ם. דמ"מ למכור לעכו"ם אסור משום בזיון קדשים עי' ש"ך ביו"ד סימן ש"ו סק"ז. הרי דמכירה יותר הוא בזיון מזימון. וי"ל דה"ה כהן לכהן לב"ש] ואע"ג דברש"י שם בבכורות בד"ה במערבא אמרי. חשיב להרגיל בזיון גדול. ר"ח לא יסבור הכי. ובמ"ש בש"מ וכ"ת וכי סתם לן תנא כב"ש מצינו למימר דה"ק בכור אסור להרגיל כמו בש"א דאסור כו'. וכוונתו דלא מצא תנא בשמו שנתפרש שיחמיר בבכור בע"מ זולת ב"ש לכך נקטי' אף די"ל דגם ב"ה יאסור להרגיל. וביד מלאכי סי' תנ"ד הביא מ"ש הרשב"א בחולין דף ל"ד בהא דאמר שם דלא כר"י ולא אמר ור"א. והק' בי"מ דלדברי הרשב"א גם הכא הל"ל ודלא כב"ה דפליגי עליה ע"ש. ולדברי הש"מ שהוזכרנו הא י"ל דגם לב"ה אסור להרגיל. וגם להש"מ מתורץ קו' הב"מ למה שכתבתי דרצה למצוא תנא מפורש בשמו דמחמיר בבכור בע"מ. ופי' מ"ש בנוב"ת חי"ד סימן קצ"ד בשינוי סוגיא דהכא ודבכורות דף ל"ג. ובמש"ש התוס' דלב"ש חשיב פירכא דמה לטמא שכן הותר בעבודת צבור אף שהוא מעבודה לאכילה ע"ש. נ"ל די"ל הכי ע"פ המבואר בפסחים סוף דף ע"ב דאמר ר' טרפו לר"ג עבודה עבדתי והיינו אכילת תרומה בגבולין דהוי כעבודה בביהמ"ק. וביבמות ריש דף ט"ו פרש"י דר"ט מתלמידי ב"ש היה ע"ש. ואם כן י"ל דה"ה אכילת בכור בע"מ לב"ש הוי כעבודה למאי דמדמהו לחזה ושוק דהוא מצוה באכילתו עי' רמב"ם רפ"י ממעה"ק אכילת החטאת והאשם מצוה כו' וה"ה לשאר הקדשים שאוכלין אותן הכהנים שאכילתן מצוה ע"ש. וא"כ ה"ה אכילת בכור בע"מ דיליף שנאכל דוקא לכהנים ולא לזרים חשיב עבודה דמ"ש מתרומה ולכך חשיב אליבייהו פירכא דמה לטמא שכן הותר בעבודת צבור. וע"ש עוד דלב"ש לא שרי למי שטומאה יוצאה מגופו וקרא דהטמא והטהור יאכלנו מתוקמי בטומאה שא"י מגופו ולב"ה שרי. ובהגהת מצפה איתן שם הק' לב"ה הא יש היקש דובשרם יהיה לך כו' ואיך מפיק סתמא דקרא מהקישא כו' ע"ש. והנ"ל דאפ"ל ע"פ המבואר