מלאכת חושב סו

מתו מרייהו דהני זוזי כו'. ולמה לא נימא גם בזה דמקריבים בחזקת שהם קיימים כבשעת ששקלו כמו בשולח חטאתו ממדה"י וצ"ל דש"ה דכל ישראל שוקלים בזה יותר יש לחוש שמא מת חד מינייהו ושלא לאוקמי שכולם קיימים כמו בעת ששקלו. משא"כ במחוסרי כפרה הנותנים בשופר אף אם רבים הם אינם מרובים כ"כ כמו בנותני השקלים. עוד יש לעיין למאי דמשמע בפסחים דף ד' ע"א בהא דאמר למאי נפ"מ לישיילי דאין סומכין על החזקות במקום דאיכא לברורי ועי' בגינת ורדים ריש כלל ס"ב דהיינו היכא דבקל אפשר לברר ע"ש. וה"נ לכאורה י"ל דה"ט דר"י דסובר דלא היה שופר לקיני חובה שיש בהם חטאת דכיון דאפשר בלא שופר ולא יבוא לכלל ספק שיצטרך לסמוך על החזקה ה"ל כאפשר לברר בקל דלא סמכינן על החזקה. ואין ראיה משולח חטאתו ממדה"י דסמכי' על החזקה. דנראה דזה לא חשיב אפשר לברר בקל ע"י שיבוא ממדה"י לפנינו בשעת ההקרבה. וצ"ל דמשמע להגמרא דגם זה לא תשיב ענין קל להצריך לבעלי הקינין ליתן כל א' הקן ליד הכהן וה"ל לסמוך על החזקה לולא הגזירה משום חטאת שמ"ב ודאי כדמסיק שם. ועי' מ"ש בספרי נש"ר ביבמות ריש דפ"ב

וששה לנדבה. עי' בתוס' מהש"ס דמנחות כנגד ששה בתי אבות וכ"כ רש"י ביבמות דף ק"א ע"א. ובח"ס חא"ח סי' ר' הובא הספירה מרש"י דתענית דף ט"ו ע"ב שכתב המשמר מתחלק לשבעה בתי אבות ע"ש. וצע"ק מתוספתא פ"ב דתענית דמשמע דלא כל המשמרות שוות בחילוק בתי אבות דיש מד' ה' ו' ז' ח' ט' כו' ע"ש. וא"כ להתוספתא ליכא חוק קבוע כמה בתי אבות יהיה במשמר ופי' ברמב"ם פ"ג מכלי המקדש ה' ט' ואכמ"ל

דף כ"ד ע"א המפריש שתי חטאות לאחריות מתכפר בא' מהן וחברתה רועה. ע"כ צ"ל כמ"ש התוס' במנחות דף פ' סוף ע"א דמיירי באמר תקדוש אחת מתוך השתים כהא דליקדוש מ' מתוך פ' דשם דע"ת וכתבו דצריך לדקדק דלא תקשי אם אין ברירה דבתודה ששחטה על פ' חלות ל"ק מברירה כדפרישית לעיל. והיינו דשם כתבו דמפריש י"א חלות מכל מין דאל"ה כיון דא"ב דילמא דחולין שקיל ע"ש. ובספרי נש"ר ביבמות דע"ח ע"ב הבאתי קו' הריב"א דפסחים דף צ"ז אמאי השניה תרעה הא בלא נאבדה לא נתקדשה וכתבתי דתרעה משום הספק שמא זו נתקדשה בעצם והא דמקריב אחת ולא חיישינן שמא זו לא נתקדשה אלא לאחריות אם תאבד האחרת וכיון שלא נאבדה אינה קדושה ולא שייך לומר הוברר שזו נתקדשה בעצם כיון דאין ברירה די"ל כיון דס"ס א"א להקריב שום אחד מהן מצד בירור קדושה העצמית כיון דא"ב מקריב איזו שירצה מצד אם זו קדושה מוטב ואם לאו תיקדש מצד האחריות דמה לי נאבדה מ"ל קיימת וא"א להקריבה מצד בירור קדושה העצמית כו' יעו"ש וכעת נ"ל דאכתי תקשי כיון דא"ב ויש לספק שמא הנשארת היא היא שנתקדשה בעצם וכיון שהקריב האחרת שלאחריות הי' ראוי שתמות זו כדין חטאת שנתכפרו בעלי' באחרת ולא שייך לומר דבאחריות מודה רבי דלא תמות אלא אי הוי ידעי' דשל האחריות היא הנשארת ולא ביש לספק שמא הנשארת היא הקדושה העצמיית וראוי שתהא ע"ז דין חטאת שנתכפרו בעליה באחרת מספק ומספק תיזל למיתה ועי' לעיל דף ט"ז ע"ב בד"ה ארבעה דהללמ"מ הוי כדאורייתא דספיקו להחמיר ולכאורה אפ"ל דמתברר בעת ההקרבה וכעין שכתב הרשב"א בתולדות אדם סי' ת"ב דלא שייך ברירה אלא במידי דלית ליה קיום אם לא שנאמר יש ברירה והוברר הדבר למפרע דאל"כ אשתכח דאכל טבל מעיקרו אבל במוכר או מקדיש מידי מנכסיו שאין מסויים כל שבירר אח"כ אחד מהן ה"ה קנוי ומוקדש ואין אנו צריכין לקיום המקח לדמעיקרא וכיון דלקיום המקח א"צ לברירה שהרי מהשתא מתקיים שוב אין אנו צריכין לברירה והובא במח"א ריש הלכות זכיה ומתנה ע"ש. וא"כ גם בהא דשתי חטאות שייך סברת הרשב"א דאין אנו צריכין לבירור דמעיקרא שהרי מהשתא מתקיים הקדישו לאחר הבירור. וכבר כתבתי בספרי נפש חיה בב"מ דף פ"ו ע"א בד"ה ואני. דאף דבקנין סודר צריך שיהא חלות הדבר מיד משום דאח"כ הדר סודר למרי'. והקדש דמי לק"ס דכבר פסק דיבורו ומ"מ כתב הרשב"א דמהני בהקדש אחר שיבורר אף דבשעת ההקדש בפיו לא היה מבורר צ"ל דאמירה לגבוה הוי כמסירה להדיוט כל נכסיו לעמוד בידו שיקנה מה שיתברר אח"כ משעה שיתברר דמהני כיון שהיה בידו בשעת בירור קניינו וכעין שכתבו התוספות ביבמות דף צ"ג ד"ה קנויה בפירות ערוגה לענין תרומה דא"ל מעכשיו מה"ט יעו"ש. וה"נ הוי כאילו הב' חטאות היו ברשות ההקדש וחל אסר הבירור קדושת פיו כאילו הקדישו השתא לאחר הבירור. ומ"ש התוס' במנחות דף ט"ח ע"ב בחלות תודה מ' מתוך פ' דגם אי א"ב קדשי כל דאיתנהו וכשבא להפריש ד' חלות דתרומה מפריש י"א חלות מכל מין דאל"ה כיון דא"ב דילמא דחולין שקיל ע"ש. י"ל דמודו לסברת הרשב"א אלא דהכא לא שייך שיקדשו בשעת ההפרשה דס"ל דשעת חלות הקדושה על חלות תורה הוא ברגע שחיטת הזבח וע"ש בלשון רש"י בד"ה אביי אמר כו' שבשחיטה מתקדש הלחם כו' ע"ש. וכיון דברגע השחיטה לא נתבררו איזו מ' חלות מתוך פ' נתקדשו ולכך אף שחל קדושה על מ' כל היכי דאיתנהו מ"מ כשבא להפריש הד' חלות ע"כ אתה צריך לומר דהוברר דאלו נתקדשו למפרע בעת שחיטת הזבח וזה לא אמרינן למ"ד א"ב. והרמב"ם פי"ב מפסוהמ"ק הלכה ט"ו שכתב מושך מ' מתוך פ' ומרים מהם א' מכל קרבן שחולק על התוס' כמ"ש המשל"מ. י"ל דטעמו כסברת הרשב"א הנזכר במוכר או מקדיש דא"צ לקיום הדבר מעיקרא וכל שבירר אח"כ ה"ה קנוי ומוקדש שמהשתא מתקיים. וה"נ יתקיים קדושתן מהשתא אחר בירור ההפרשה כל שכבר נשחט הזבח ובשעת שחיטה היה כבר הלחם אפוי ויסבור דא"צ בזה לבוא על קדושתן למפרק משעת רגע שחיטת הזבח אלא כבשאר הקדש. אך בספרי כובע ישועה בב"ק דף ס"ט ע"א בד"ה כל הנלקט הבאתי מ"ש הקצה"ח סימן ס"א סק"ג דמשמע מהרשב"א דגם במה שא"ל, לחול מעיקרא שייך הא דא"ב ע"ש גבי אשה שמינתה להיות שליח לקבל גיטה מי שירצה הבעל ליתנו וכתבתי שזהו סתירה לדברי הרשב"א בת"א ע"ש. ומהתוס' דמנחות דף פ' הנזכר משמע נמי דלא פשיטא להו דהיכא דל"ל לבירור דמעיקרא ל שייך ברירה. והנה למ"ש התוס' בפסחים דף צ"ז בקושיית הריב"א למה תרעה השניה הא לא הוקדשה אם לא תאבד חברתה ותי' דהכי גמירי לה דרועה. וא"כ לכאורה י"ל דגמירי דאחת תיקרב ולא קשה מברירה דעל הלכה אין קושיא ועי' מ"ש לעיל דף ט"ו ע"א בד"ה כאן ושם ע"ב בד"ה והא. אך קשה בהא דפריך הכא אי אליבא דרבנן אשמעינן ר"א השתא מפריש לאיבוד ס"ל לאו כאיבוד דמי לאחריות מיבעי. הא י"ל דלא לאשמעינן דהשניה לא תמות קמ"ל דזה ודאי פשוט אלא דאי לא אשמעינן דתרעה ה"א דהיא חולין גמור כקושיית הריב"א בפסחים דאי לא נאבדה לא נתקדשה וטובא אשמעינן ר"א דמ"מ תרעה דהכי גמירי. עוד תקשי דבמנחות דף מ"ח ע"א איתא בשני כבשים ששחטן על ד' חלות דמושך שתים מהן ומניפן והשאר נאכלות בפדיון [וכדפרש"י ככל קדושת דמים שנפדים] ומדמה זה לתודה ששחטה על פ' חלות בלי קדשו מ' פתוך פ' ומזה כ' הרמב"ם בי"ב מפסוהמ"ק הלכה ט"ו דהמ' השניות יפדו ויצאו לחולין כמ"ש שם הכ"מ. והרי בליקדשו מ' מתוך פ' הוא ענין אחריות המ' לאידך מ' עי' רש"י בעירובין דף נ' סוף ע"א. וא"כ גם בזה תקשי קו' הריב"א הא לא אקדשינהו אלא לאחריות אם תאבד אבל כשלא נאבד לא