מלאכת חושב סה

צבע"ח. וי"ל דרבי דלא חש לזה סבר דמשום איזה צורך לא חיישי' לצבע"ח כלל וכעין שיטתו דהכא דסובר תמות וצ"ע. ודע דבש"מ הוסיף בלשון התוס' התכפר בטובה דכתיב ומבחר נדריך. ועפ"ז י"ל במה שהביא בשדי חמד מערכת הז' כלל י"ב דעות דהידור מצוה מז"א ואנוהו הוא דרבנן והק' מהא דמנחות דמותר לחלל שבת להקריב שמנה אחר הכחושה ע"ש. ולהנזכר י"ל דאף אי ז"א ואנוהו אינו אלא לימוד דרבנן על שאר מצות. מ"מ בקרבנות דכתיב ומבחר נדריך הוא מצוה דאורייתא ההידור. ועי' מ"ש בספרי כובע ישועה בב"ק דף ט' ריש ע"ב ואכמ"ל

מאי לאו אפילו רבי. ופרש"י וש"מ עשו תקנה כו' כדי שלא תבוא לידי נותר ותפסל. ולכאורה קשה דאף אי לא ניחוש לפסול דקדשים יש לחוש בזה כדי שלא יעבור בלאו דלא תותירו דנוהג בכל הקדשים עי' רמב"ם פי"ח מפסוהמ"ק ה' ט'. ואף שנתקו הכתוב לעשה דשריפה עי' רמב"ם שם. עכ"פ אסור להותיר ע"ד לשרוף אח"כ. ואף דלשיטת ר"י שהובא בשאג"א סי' פ"א דמותר להשהות חמץ ע"מ לבערו תוך הפסח. והיה אפ"ל כן גם במותיר ע"מ לשורפו אח"כ. אך כבר הק' השאג"א שם על שיטתו. וגם לשיטת ר"י הא כתב השאג"א שם דעכ"פ במותיר מבטל עשה דאכילת קדשים ע"ש ואפ"ל דמש"ה חשו לאכילה גסה ולא לפסול קדשים היכא דלא שייך ביטול מצוה דאכילת קדשים כ"ז שלא הוקרב עדיין. ואפ"ל ודאי משום חיוב מצוה דאכילה לחוד ה"ל לאשמעינן זה בשאר מצוה כמו באכילת מצה. ובנוב"ת בהשמטות לחלק או"ח סימן קס"ו הביא הגמרא דיבמות דף מ' ע"א דפריך ואכילה גסה מי שמה אכילה ופשוט להגמרא באכילת כהנים בשיורי מנחות דלא חשיב א"ג אכילה אף דליכא קרא לזה ע"ש. ולכאורה מהש"ס דהכא דדריש יאכלוה לזה שלא תהא נאכלת על הגסה. אין ללמוד זה. דאפילו אי א"ג שמה אכילה יש לחוש שמחמת שביעתו ימנע מלאכול. ולפי"ז גם אם אחר אכילתו חולין לא יהא נפשו קצה באכילת שירי מנחה דכה"ג שמה אכילה כמבואר בתוס' שם ביבמות ובנזיר דף כ"ג ע"א. נמי איכא חשש שמחמת שביעתו יתרשל מלאכול ויבוא לידי נותר ותיפסל. וניחא הא דלא הקשה למאי דאמר לא רבנן. דרבי מאי דריש מיאכלוה. די"ל דרבי ידרוש זה לענין הא דלא יבוא לעבירת לאו דלא תותירו וכן לביטול עשה דאכילת קדשים ול"ק כ"כ הא דה"מ לאשמעינן זה בשאר מצוה דאכילה וגם י"ל איידי דכתיב יאכלו לאשמעי' דבאכילה מועטת יאכלו חולין כדי שתאכל על השובע. אשמעינן בזה נמי ההיפוך דבאכילה מרובה אין אוכלין תולין כדי שלא תהא נאכלת א"ג דלא שמה אכילה. ובהגהת הרש"ש הק' למ"ש התוס' דבחנם לכ"ע חיישי' להפסד קדשים מאי פריך הכא ע"ש. ואפ"ל דודאי ע"י אכילת חולין אינו ברור כ"כ שיבוא לפסול קדשים. ואי בשביל איזו טעם לא נחוש לודאי אתי לפסול קדשים וע"כ דאין האיסור גדול כ"כ. ממילא גם בזה דליכא ריוח בדבר כבהא דכחושה ושמנה שכתבו התוס'. אין ראוי לחוש ולמנוע אותו מאכילת חולין ובפרט תרומה דיש מצוה גם באכילתה כיון דאין ודאי שיופסד הקדשים. ור"ג פי' דהראיה דעשו תקנה בקדשים הוא מדבאכילה מועטת יאכלו עמה חולין ע"ש וזהו דלא כפרש"י. והנ"ל ברש"י לא מצי לפרש כן מדסובר דאין מכניסין החולין בעזרה אלא אוכלין מבחוץ. וא"כ ליכא בזה שום נדנוד איסור וא"כ למה לא יעשו תקנה זו לכ"ע וכסברת התוס' בד"ה דרבי. ור"ג אפשר דיסבור דאוכלין בעזרה ויסבור כמ"ש המשל"מ פ"ב משחיטה הלכה ג' לדעת הרמב"ם דאיסור הכנסת חולין בעזרה מדרבנן גם במידי דלא חזי להקרבה רק משום אכילת קדשים התירו ע"ש. וא"כ יש בזה נדנוד איסור. ושפיר מוכח מזה דחשו לתקנת קדשים דאל"כ אין ראוי להכניס החולין בעזרה אף שהוא לצורך קדשים כנ"ל לכאורה. ואגב אעורר במש"ש המשל"מ דלרש"י דלא הותר הכנסה חב"ע אף לצורך אכילת קדשים קשה מזבחים דף צ' וכולן כו' לתת לתוכן תבלין חולין כו' וצ"ל דרש"י יפרש מתני' בקדשים קלים דנאכל בכל העיר והכא דפרש"י דאוכלין מבחוץ משום דשירי מנחה נאכל בעזרה ועי"ל דשאני תבלין שנתערבו בקדשים נתבטלו ונפקי מתורת חולין ומש"ה שרי כו' ע"ש. ודבריו צ"ע הא מכניסן בעזרה בעין קודם שיתבטלו ויתערבו בקדשים. גם הא תבלין דלטעמא עביד לא בטל כמבואר בביצה סוף דף ל"ח וביור"ד סי' צ"ת. ס"ח. אמנם בפשוט ניחא למש"ש המשל"מ דלא קשה לרש"י מפסחים דף ס"ו דהלל מביא כבשתו בעזרה ומקדישה משום דלצורך קרבן שרי ע"ש וע"כ צ"ל הא דמצריך רש"י הכא שיאכל החולין מבחוץ. הוא משום דכיון דאפשר בהכי לא חשיב צורך קרבן להתירו להכניסו בעזרה [ושאני הא דהלל דעשה כן מחשש שלא יבוא לידי מעילה] וא"כ בהא דתבלין דע"כ צריך שיהיו ביחד עם הקדשים שפיר חשיב זה צורך קרבן ושרי להכניס כנ"ל נכון. ובמ"ש בתוס' מדנכנסים בבגדי חול בעזרה. כתב במשל"מ די"ל דרק במידי דאכילה הוא דרך בזיון ולא בבגדי חול שהרי ישראלים מוכרחים ליכנס בעזרה לסמיכה וא"י ללבוש בגדי כהונה ע"ש, ולכאורה אף אי לא מחלקי התוס' לומר דשאני אכילה שהוא דרך בזיון. מ"מ אין ללמוד מדנכנס בבגדי חול. דאין דנין אפשר משאי אפשר דע"כ אי אפשר ליכנס בלא מלבוש. ואפשר דהוכחת התוס' הבגד יתיר שגם זולתו אין בזיון ליכנס בעזרה והא קמן דנכנסים בבגדים הרבה [ועי' בר"ן בשבת פ' כל כתבי דמצדד לאסור לצאת בשבת ברה"ר במלבושים הרבה שאין דרך לישא אותן כאחד משום משוי] וכן מכהנים שיכולים ללבוש בגדי כהונה [ועי' בתוס' ישנים ביומא דף ס"ט ובספרי נש"ר ביבמות דף ז' ע"ב ד"ה הואיל] וע"כ דאין בזה משום חב"ע ואכמ"ל בזה

וטעמא דצבור הא דיחיד מתה כו'. עי' מ"ש התוספות דאי ממתני' י"ל אבל נמצאת קודם כפרה ירעו שניהם כו' ויביא מאלו ומאלו חטאת כו' וכתב בש"מ בהשמטות דק"ק אמאי סבר רבי דנמצאת לפני כפרה תמות מיד ולא עשו תקנה זו והכא לא שייך תירוצא דלעיל פכ"ד. והנ"ל עפ"מ שהבאתי בריש דכ"ב קושיית התפארת ישראל איך ימתין עד שיומם הא יעבור בב"ת וכתב התפ"י דמ"ש תרעה היינו עד קודם שיעבור בב"ת ע"ש. וא"כ י"ל דמה"ט סובר רבי דלא ישהא כלל שניהם עד שיסתאבו ויביא משניהם מחשש שמא ישהא אותם עד לאחר שיעבור בב"ת. ואף דרבנן לא חשו לזה משום תקנת קדשים היינו משום דאליבייהו תקנת קדשים מילתא רבה היא. אבל לרבי דתקנת קדשים אינו מילתא כ"כ הלכך אף דבאין חשש גם איהו חש לתקנת קדשים. מ"מ בזה דיש חשש דעבירת ב"ת מש"ה לא חש בזה לתקנת קדשים כנ"ל

ע"ב ה"נ מילתא דפסיקא כו'. אפ"ל דידע המקשה דמצי לתרץ כמו שתי' מקודם ומ"מ הקשה זה וכעין זה כתבו התוס' בשבת דף מ"ג ע"א בד"ה כופה

ואלא אליבא דרבנן פשיטא כו'. לכאורה כיון דכבר אמר דאליבא דרבי פשיטא איך ס"ד לומר אליבא דרבנן דלרבנן פשוט יותר מאליבא דרבי. ובפי' ר"ג בל"א כתב דמעיקרא אמר פשיטא אליבא דרבנן דיפלו לנדבה ואח"כ אמר ואלא לרבי כו' ע"ש. וגירסא זו נראה יותר

קינין ביומא דף נ"ה ע"ב מבואר דלר"י כולן עולות דבחטאת איכא למיגזר משום חטאת שח"ב [וצ"ע בשעה"מ רפ"ד מפסוהמ"ק] ופריך מדתנן השולח חטאתו ממדה"י מקריבה בחזקת שהוא קיים כו' ע"ש ולכאורה תקשי מלעיל דף ט"ו ע"ב דמוכיח הגמרא דחטאת צבור שמ"ב אינה מתה משעירי הרגלים ור"ח וא"ר אייתינהו מתרומת הלשכה ודילמא