מלאכת חושב סד

הלכה ב' נו"נ בדעת הרמב"ם אי פוסק כר"ש דכל העומד לזרוק כזרוק דמי או כרבנן דפליגי על ר"ש ע"ש באורך. ולכאורה מבעיא דר"פ דהכא דמספ"ל אי אמרינן כל העומד כו' ופסק הרמב"ם דספיקא הוי משמע דהא דכל העומד כו' הוי ספק. אם לא נחלק לומר דאף אי בכ"מ נימא דעומד להעשות כעשוי דמי דכן הוא הסברא. מ"מ לענין הללמ"מ אפשר דלא אזלינן בתר סברא [עי' מ"ש לעיל דף ט"ו ע"ב בד"ה והא] ואינה מתה אלא בנמצאת אחר שנזרק ממש הדם ובזה גם לר"ש לא אמרינן העומד לזרוק כזרוק דמי וצ"ע

כי תיבעי לך אליבא דמ"ד כוס עושה חבירו שירים ה"מ היכא דאיתנהו כו' א"ד ל"ש. הנה ביומא דף נ"ז ע"ב פשיטא ליה לר"פ גופיה בעל הבעיא דהכא. דהיכי דאי בעי למיתב לא מצי יהיב מיניה הוי דחוי ע"ש. והכא מספקא ליה [גם סברת ר"ה ברי' דר"י שם להיפך דאפילו למ"ד כוס עושה חבירו דחוי ה"מ בדחי' בידים ובלא דחי' בידים לא. והכא בנאבד לא דחי' בידים]. ולרש"י דפי' דהכא לפסול הזבח מיבעיא ליה ל"ק כ"כ מהא דיומא. אך בש"מ כתב דהזבח כשר והספק רק לענין הדם אי אזיל ליסוד או לאמה וזה כנידון הא דיומא וצע"ק

והשניה תמות דברי רבי וחכ"א כו'. לכאורה י"ל דיפלגו בפלוגתא דר"ש ורבנן אי אמרי' כל העומד להעשות כעשוי דמי או לא עי' ב"ק דף ע"ו ובכמ"ד בהא דכל העומד לזרוק והעומד לפדות. וה"נ כיון דחברתה מופרשת ועומדת להקרבה ה"ל ככבר הוקרבה לזה דהאבודה תמות אף שנמצאת קודם הקרבת חברתה כן סובר רבי. ורבנן דרבי יסברו כרבנן דר"ש דלא אמרינן עומד להעשות כעשוי דמי. ובזה י"ל במה שהביא המשל"מ רפ"ה מפסוהמ"ק מהת"כ הפריש חטאתו ומת יביאו יורשים עולתו שכתב הקרבן אהרן אבל לא חטאתו שחטאת שמתו בעליו הוא ומ"מ כיון דהפרישה לחטאת ה"ל וכאילו הקריבה ולזה יביאו יורשין עולתו לאחר מותו והמשל"מ כתב דהפרשה אינו מעלה ומוריד כלל וכמתני' דספ"ב דקנים האשה שהביאה חטאתה יביאו היורשין עולתה וט"ס בת"כ וצ"ל שאם הביא חטאתו ע"ש. ולדברינו י"ל דהת"כ כרבי אתי וכמו דלרבי בנמצאת קודם הקרבה חשיב ככבר הוקרבה לענין שהאבודה תמות כן חשיב הפרשה כהקרבה לזה שיביאו היורשין העולה. ומתני' דספ"ב דקנים תיתי כרבנן דלא חשיב כהקרבה בשביל ההפרשה כן י"ל לכאורה. ועי' מ"ש הרשב"א בקדושין דף י"ג [שציין במשל"מ] דכיון דצריך להיות חטאת קודמת לעולה וע"כ הכא שא"י להקריב החטאת גם העולה אינה קריבה ע"ש. והנה מהא דלא חשיב זה בפ"ג דמנחות בהדי דברים המעכבים זא"ז אין ראיה דלא מעכב. דבלא"ה כתבו התוס' שם דכ"ז ע"א בד"ה ארבעה שבמצורע. דיש טובא דלא חשיב דתנא ושייר ע"ש. וי"ל דאף זה כיוצא בו. והרי הא לא חשיב זה גם בהדי דברים שאין מעכבין זא"ז שם בפ' התכלת. והנה בתפילין צריך להקדים של יד לשל ראש כדאיתא במנחות דף ל"ו ע"א. ומ"מ תפילין של יד ושל ראש אין מעכבין זא"ז כדאי' שם ר"פ התכלת. ובשאג"א סי' ל"ז כתב דגם באי אפשר לו בשום אופן להניח של יד שאין לו זרוע חייב בש"ר יעו"ש. הרי דאין מה שצריך להקדים להמאוחר עיכובא להמאוחר אם וא"א לקיים המוקדם. וה"נ נימא אף דחטאת קדים לעולה ואינו עיכוב להעולה היכא דא"א להקריב החטאת. ולומר דשאני בתפילין דהוי של יד ושל ראש שתי מצות משא"כ הקרבת החטאת והעולה דיולדת דאינו נחשב לשתי מצות. הרי הא חזינן דתכלת אינו מעכב ללבן אף דהוא מצוה אחת עי' רמב"ם ריש הלכות ציצית. זולת די"ל דבהצטרף ב' דברים דהיינו שהיא מצוה אחת וגם יש בה קפידא דהקדמה בזה מעכב זא"ז ושאני תכלת ולבן שאף שהוא מצוה אחת ל"ש בה הקדמה. ותפילין דיש בה הקדמה אינו מצוה אחת וצ"ע. והנה למה דחלי הרשב"א בהא אי גם בדיעבד ל"מ בהקדים עולה לחטאת. וא"כ כשנימא בהקדמה לא מעכב בדיעבד וכמש"ש התוס' בקדושין ובזבחים דף ה' ע"א ובדוכתי אחרינא. א"כ אפ"ל דיביאו עולתה אף דא"א להקריב החטאת. אך למ"ש השאג"א בסי' ל"ז בהא דאין לו זרוע חייב בשל ראש ולא אמרינן כל שא"ר לבילה בילה מעכבת. הוא משום דלא אמרה תורה שיהא ש"י שייך לש"ר לאיזו מצוה מן המובחר שבשעת משך הנחת ש"ר יהיה גם של יד עליו משום לתא דידיה דשל ראש כו' ע"ש. וא"כ להמבואר בזבחים דף ז' ע"ב משל דחטאת הוי כפרקליט ועולה דורון ולאחר שנכנס הפרקליט לרצות תחילה נכנס הדורון והובא בפרש"י בחומש פ' ויקרא. וכיון דהקדמת החטאת לעולה עושה פעולה בהעולה עכ"פ למצוה מן המובחר. שפיר היה אפ"ל אף אי ההקדמה אינו מעכב בדיעבד. עכ"פ ראוי לבילה בעינן היינו שיהא אפשרות עכ"פ להקרבת החטאת אבל במת קודם ההקרבה דתו א"א להקריב החטאת מעכב על העולה שלא להקריבה. אך צ"ע במת דלא שייך עליו פרקליט ודורון עי' זבחים דף ה' ואכמ"ל

דף כ"ג ע"א ה"מ שאם משך אחת כו'. כ"פ הרמב"ם פרק ד' מפסוהמ"ק הלכה ג' וכתב הכ"מ אף דר' אבא פליג מסתביר טעמיה דר"ה ועוד דאתי ליה סת"מ כד"ה עכ"ד. ולכאורה בלא"ה י"ל למ"ש הבאר שבע רפ"ק דהוריות דר' אבא סתם שבכל הגמרא הוא תלמיד של ר"ה ע"ש. א"כ ראוי לפסוק כר"ה נגד ר' אבא תלמידו אך לכאורה לא שייך גדלות בפלוגתא דלא תליא בסברא אלא היכי אמר רב. והנה בתוס' ריש פרקין הביאו סוגיות דלית להו דר' אבא. אך מהתוס' דזבחים דף קי"ב ע"ב בד"ה הא מני רבי דהקשו דלר"ה הא במשך מדעתו גם לרבנן האחרת דחויה ולר' אבא ניחא יעו"ש. מזה היה נראה לכאורה דסתמא דגמ' שם כר' אבא ס"ל. וצ"ל דבשתי כוסות דיומא דף נ"ז שהובא בדף הקודם דפליגי תנאי אי כוס עושה חבירו דיחוי או שירים דמדמה בזבחים שם להא דחטאות. לא שייך בהו החילוק דבא לימלך או משך אחד מהן מדעתו. דלא שייך המלכה אלא בחטאות דאבודה ושאינה אבודה דיש למצוא איזו נפ"מ בהבהמות אבל בכוסות שאין שום נפ"מ ביניהם לא שייך המלכה

דרבי סבר לא עשו תקנה בקדשים. כתבו התוס' בכגון דאבודה כחושה ושאינה אבודה שמנה דא"ל התכפר בטובה וכחושה תמות. וצ"ע דא"כ לרבנן לא מהדרינן אשמנה כדי שלא יבוא להפסד קדשים. ובמנחות דף ס"ד ע"א סובר רבה בהיו לפניו שתי חטאות של צבור בשבת ושחט כחושה אומרים לו הבא שמנה לכתחילה ושחוט. ואפילו תימא דחששו יותר להפסד קדשים מלענין איסור שבת דהותר בקרבן צבור ושרי לחלל שבת משום הידור מצוה ועי' בשאג"א סימן נ' הא גם שם הכחושה דשחט מקודם תיזיל לאיבוד ויהא הפסד קדשים דהא אי אפשר להקריב שתי חטאות במקום שאין צריך אלא אחת. ואם רבה יסבור כרב הונא דבזה פליגי רבי ורבנן דמסתמא יסבור רבה כר"ה [עי' בהקדמת הרמב"ם ליד החזקה דמכלל החכמים שקיבלו מר"ה ור"י. רבה ורב יוסף] תיתי דברי רבה כרבי ולא כרבנן. ואין סברא לחלק בין תמות דהכא להא דהתם דתצא הכחושה לבית השריפה. ולומר דלהפסד דתמות בכיפה חששו יותר. דמדפריך מהא דעבדינן תקנה שלא תהא נאכלת אכילה גסה. משמע דאין לחלק בין איכות ההפסד קדשים. ולהמבואר בנוב"ק חי"ד סי' פ"א פ"ב פ"ג דשייך בהכנסה לכיפה משום צער בע"ח דיש סוברים צבע"ח דאורייתא ע"ש. לכאורה היה אפשר לחלק לרבנן דלא חשו לתקנה דקדשים אלא היכא דשייך משום צבע"ח. והיה אפ"ל דרבי דלא חש לזה אזיל לשיטתו בהא דחולין דף ז' ע"ב בעובדא דכו דניתא דאמר עקרנא להו והשיבו ר' פנחס בן יאיר איכא